הנערים שובתים רעב כדי שיגרשו אותם

חודשים ארוכים במתקן המשמורת, ולא רואים את הסוף: מדינת ישראל, על פי רוב, ששה לגרש שוהים בלתי חוקיים אל ארצות המוצא מהן באו. אלא ששישה נערים אזרחי גיניאה, שהגיעו לישראל שלא כחוק, כלואים כבר חודשים במתקן המשמורת "צוחר" מבלי שניתן יהיה לגרשם לארצם. הנערים פתחו שלשום (יום ג') בשביתת רעב בטענה כי הליך גירושם מהארץ מתארך יתר על המידה ומסבירים כי כל רצונם הוא לשוב הביתה. אלא שגירושם, כך מתברר, הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. הסיבה: לישראל אין קשרים דיפלומטים עם גיניאה.

שניים מהנערים ששוחחו עם ynet, סיפרו כי הם מעוניינים לחזור, אולם איש לא מסייע להם לעשות זאת. מוקד הסיוע לעובדים זרים דווקא עושה מאמצים אולם ללא הועיל. היעדרם של קשרים דיפלומטיים בין ישראל לגיניאה מקשה על ההליך באופן חריג.

אחד הנערים, נומריו בן ה-15, הגיע ישראל דרך הגבול המצרי לאחר ששילם כ-2,500 דולר לנהג שהבריח אותו לגבול ישראל. "למצרים הגעתי לאחר ששילמתי לאדם ערבי כסף כדי שיסיע אותי מגיניאה למצרים וממצרים לגבול הישראלי. הגעתי לבד בגלל שבשנת 2000 הורי, שגרו בכפר ליד מחנה צבאי בגיניאה, נהרגו בהתפוצצות. נותרנו רק אני ואחותי, שעדיין נמצא בגיניאה אצל חברים של ההורים. אני בכלא כבר שבעה חודשים ולאף אחד לא אכפת".

בני הנוער חווים תסכול ומרמור במתקן המשמורת, ומספרים כי הדבר מתבטא גם בדברים הקטנים. אפילו המזון הישראלי מטריד אותם, כיוון שאינם מורגלים בו. "בכלא אין מקום לזוז, רק יושבים בחדר הקטן, אין מקום לחלץ עצמות", מספר נומריו. "כשמוציאים אותנו החוצה, מכניסים אותנו לכלובים. זה לא שאין לנו אוכל אבל מדובר באוכל שונה לגמרי מהאוכל שאנחנו האפריקנים מכירים. פנינו לאגודה לזכויות האזרח אבל אף אחד לא עוזר לנו, וכולם אומרים 'מחר, עוד שבוע'. שום דבר לא זז".

רום לבקוביץ', דובר מוקד הסיוע לעובדים זרים, מספר כי "הבעיה של הנערים חמורה הרבה יותר משל נוער זר אחר הכלוא בארץ. נערים אלה נמצאים במעין מאסר עולם, כיוון שלישראל אין יחסים דיפלומטים עם גיניאה ולילדים אין דרכון ואין שגרירות שתטפל בהם. הם שוהים בכלא חודשים רבים והתנאי לשחרורם הוא יצירת קשר עם ארצם".

לבקוביץ' מוסיף כי שביתת הרעב שבה נקטו השישה היא מחאה על תסכולם הרב. "הם בסך הכל ילדים, שכלואים חודשים רבים ללא פתח של תקווה. הם לא ראו אור-יום הרבה זמן ובסך הכל רוצים לשוב הביתה. הם רוצים את החופש שלהם בחזרה, ואסור לשכוח שלא מדובר בעבריינים".

נער אחר בקבוצה, אדם (17), נשלח לישראל על ידי אחותו. זו סברה שיהיה בטוח יותר מחוץ לארצו, שם מתנהלת לחימה. האחות חשבה גם שבישראל יוכל אדם לרכוש השכלה. "באתי לארץ באוקטובר כדי להמשיך ללמוד ולמצוא עבודה. בגיניאה יש לנו מלחמה ולכן נאלצתי לברוח עם אחותי ובעלה. אני המשכתי לישראל לבד והספקתי להיות בתל אביב 27 ימים עד שהמשטרה תפסה אותי. בינתיים אני כבר חודשיים בכלא. לא טוב לי כאן, אך אני לא מאבד תקווה. עם זאת, אני רואה את חבריי שנמצאים כאן כבר שבעה חודשים ולאף אחד לא אכפת מהם".

ממשטרת ההגירה נמסר כי נעשים מאמצים בסיוע משרד החוץ על מנת להסדיר את חזרתם של השישה לארצם.