החמאס הגיע לשלטון ברשות הפלסטינית בעקבות פנצ'ר. בצד הישראלי שוב הייתה זו תסמונת "הסבירות הנמוכה" שלא חזתה זאת, ואילו בצד הפלסטיני שוב היה זה חוסר היכולת לשלוט ב"גובה הלהבות", שגרם למחמוד א-זהאר, אסמעיל הנייה וחבריהם להימצא לפתע בעמדה לא מוכרת של מנהיגי ציבור של שלושה
מליון וחצי תושבים. התנועה שהצליחה לסחוף את הרחוב הפלסטיני בשטחים, בזכות דאגתה האמיתית לפרט, תגלה בקרוב שבדיוק שם, בתחום הקרוי חיי היום-יום, היא תהיה זקוקה יותר מכל לסיועו של ה"אויב הציוני" השנוא. או אז, הדילמה בפניה תעמוד הנהגתה תהיה קשה: האם יהיה זה נכון להקריב את מעט איכות החיים שעוד נותרה בשטחים ולאבד את תמיכת הציבור הפלסטיני, או לוותר על העקרונות ולשתף פעולה עם ישראל?
חמש פעולות שתנקוט ממשלת חמאס:
• להרוויח זמן. התנועה נתפשה בלתי מוכנה והיא זקוקה לזמן יקר כדי "לשנות דיסקט". היא זקוקה לזמן לשם התארגנות, לימוד, גיבוש המדיניות ובעיקר כדי להגיע להחלטה החשובה מכל - מה עושים מעתה עם ישראל?
• ליזום הודנה (הפסקת אש). הודנה כזאת תשרת בראש ובראשונה את צרכי ההתארגנות של התנועה ותהווה תעודת ביטוח לאי סיכול כוונותיה האמיתיות - המשך המימוש של אמנת החמאס.
• לחמוק ממגע ישיר עם ישראל. את זאת תנסה הממשלה החדשה לעשות באמצעות אבו-מאזן, שישמש מעתה כשכפ"ץ האולטימטיבי המבצע עבורה את "העבודה המלוכלכת" של המגעים עם האויב.
• להשיג תמיכה כספית חלופית. מניעת סיוע כספי של 500 מיליון יורו מאירופה ועוד 150 מיליון דולר מארצות-הברית תהיה החנקן הכלכלי של השטחים. התנועה תפנה אל מדינות מוסלמיות וערביות עשירות כדי לקבל סכום כספי ראשוני כתחליף לכספים הללו.
• להשתלב בהדרגה במערך הצבאי והאזרחי. כשהיא מודעת לכך שמרבית 150 אלף הפקידים ואנשי הביטחון נאמנים לפתח, חמאס לא תרצה כבר מההתחלה להתעמת עם המאסה הגדולה הזאת, ולכן תנסה לשלב את אנשיה בהדרגה.
חמש פעולות שעל ישראל לנקוט:
• להיערך לאינתיפאדה נוספת, שלישית. ראשי החמאס עלולים חיש מהר לגלות שקל יותר להיות ארגון טרור מאשר ממשלה אחראית. כישלון שיתוף הפעולה המדיני עם פתח עלול להוביל לאנדרלמוסיה בשטחים ולפרוץ אינתיפאדה מזוינת נוספת .
• לגרום לחמאס להיות תלויה בישראל. אם רוצה ישראל לגרום לאפשרות כלשהי של שינוי אצל החמאס, אסור לה לאפשר לראשי התנועה לחמוק מהצורך להמשיך ולהיות תלויים בה ישירות. ישראל צריכה לדחות כל בקשה לתיווך, למעורבות של צד שלישי ולפניות של גורמים מהמערב וממדינות ערב לנקוט "צעדים בוני אמון" ו"מחוות הומניטריות" כל עוד חמאס לא שינתה את דרכיה, קרי: הפסקת הטרור, פירוק תשתיות הטרור, ביטול האמנה והפסקת ההסתה.
• להתנות את המשך השגרה הכלכלית בתמורות בארגון. תושבי השטחים מייבאים מוצרים ושירותים בשני מיליארד דולר לשנה, מרביתם מישראל, ומייצאים ב-200 מיליון דולר לשנה רק דרך נמלי הים, האוויר והמעברים היבשתיים של ישראל. הסכם פריז ממאי 1994, המגדיר את החובות והזכויות של כל צד בהסכם הכלכלי, נחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית ובראשה אש"ף. אין כל סיבה שישראל תמשיך לקיים את ההסכם גם עם חמאס ללא תמורה. גם תעסוקת עובדים בישראל, מעבר עשרות אלפי תיירים למקומות הקדושים בבית-לחם וביריחו וכן השתלמויות רופאים, אחיות, פקידים ומורים בישראל יותנו בתמורה להשתנות הארגון.
• להיערך במישור המשפטי והבינלאומי. ישראל חייבת להיערך הן במישור המשפטי והן במישור הבינלאומי לסדרה של פעולות יזומות, שתכליתן הפעלת מנופי לחץ על ממשלת החמאס החדשה. ישראל תהיה חייבת למצוא את מסגרת המשפט הבינלאומי המאפשרת לה - כאשר תרצה בכך - להסיר מעליה האחריות על השטחים. וגם, היא תהיה חייבת לקיים מתקפת הסברה נחושה שתעביר לצידה את מרבית מדינות העולם החופשי לקראת הטלת הסנקציות הללו.
• להיערך הסברתית לקראת מצבי משבר אמיתיים ומדומים. כתוצאה מהפסקת פעולות מסוימות, עלול להיווצר מצב בו ישראל תוצג בעולם כאחראית למקרי אסון. למשל, אם תחליט ישראל על הפסקת הספקת החשמל או המים לרצועת עזה, עלולים הפלסטינים לנצל זאת להצגתה כאחראית לייבוש התושבים ולתמותת פגים, תינוקות וקשישים בבתי-חולים.
אל"מ (מיל.) משה אלעד, שימש בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר את החברה הפלסטינית
