בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 ניסתה ישראל לטפח בשטחים שני גופים פוליטיים שהיו אמורים להוות משקל נגד לאש"ף, אז ארגון טרור עוין. ה"מוג'מע אל איסלאמי" ברצועת עזה, אז גוף איסלאמי חיוור, ו"אגודות הכפרים" בגדה המערבית, חבורות של כפריים רודפי שררה וחסרי חוט שדרה פוליטי, שהיו אמורים לשמש קטליזטור שיאיץ את הוצאת אש"ף מהשטחים. ה"מוג'אמע" ו"האגודות" הפכו ללעג ולקלס בעיני כל, משום שההרכב האנושי של אנשיהם לא התאים לשאת באחריות שלטונית, אבל בעיקר כי היו מזוהים כ"קוויזלינגים", כמשתפי פעולה עם ישראל. אש"ף הלך והתחזק לא כל-כך כי היטיב באותה עת עם השטחים, כמו בגלל העובדה שהציבור בגדה וברצועה התנגד למעורבות הישראלית בפוליטיקה המקומית.
ההיסטוריון שיחקור את הגורמים שהביאו לניצחון החמאס בבחירות האחרונות לא יוכל להתעלם מהתרומה שתרמה לכך הפעילות הישראלית דוגמת "יוזמת ז'נבה"
ו"המפקד הלאומי" ושאר ערוצי התקשורת עוקפי הממשל. הצבעתו של הציבור הפלסטיני נגד הממסד הכושל שלו אוצרת בתוכה גם מחאה אודות מעורבותם של גורמים ישראלים ומערביים במה שנראה לו כניסיון להשפיע על רצון העם. בראיית הבוחר הפלסטיני, יאסר עבד רבה, סרי נוסייבה, קדורה פארס וחנאן עשראווי הם חברי אגודות הכפרים של שנות האלפיים, משום שהם עונים על שני חסרונות: הם חסרי יכולת ממשית להנהיג את הציבור, ומרגע שהחלו לפעול מחוץ לקונצנזוס הלאומי - הם נחשבים למשתפי פעולה עם ישראל.
סימונו של נוסייבה כמנהיג עתיד הוא בכלל תקלה בהבנת המורשת הפלסטינית. משפחת נוסייבה, כמו משפחות אריסטוקרטיות נוספות - חוסייני, נשאשיבי, ח'טיב ואחרות - תואשם עוד שנים הרבה כמי שאחראית לנכבה של 48', והסיכוי שממנה ייצא מנהיג העתיד הוא נמוך מאוד. גם ההימור על יאסר עבד רבה היה מקח טעות. שותפו של יוסי ביילין הוא מה שהפלסטינים אוהבים לכנות "חבת אל עדס", כלומר: גרגר עדשים שניתן לשנות את צורתו בכל עת. הוא, שהחל את דרכו בחזית הדמוקרטית המיליטנטית ועשה כברת דרך "שמאלנית" מבחינה פוליטית, נחשב בעיני ביילין לגיבור, אבל בעיני המצביע הפלסטיני הממוצע הוא משול למוסטפא דודין, מנהיג אגודות הכפרים. גם עבד רבה וגם סרי נוסייבה הם שתי דוגמאות של "חיפוש הגרוש מתחת לפנס". שניהם זמינים? אז שניהם יהיו השותפים.
עליית חמאס היא סטירת לחי מצלצלת בפניהם של כל מי שהאמינו שבאמצעות ימי עיון, סמינרים וסימפוזיונים אקדמיים בארץ או בחו"ל ניתן לשנות דפוסים פוליטיים בשטחים. בחירתם של א-זהאר, הנייה ו"אם השאהידים" לפרלמנט הפלסטיני היא אמירה ברורה שהחברה הזאת איננה בשלה כלל לקיים פלורליזם רעיוני הנוח לישראל ולמערב. יתר על כן, נסיון טיפוח מלאכותי של מי שאיננו נחשב למנהיג אותנטי מתפרש חיש מהר בציבור הפלסטיני כניסיון להטות את דעת הקהל בשטחים, והתוצאה לא מאחרת לבוא.
אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר את החברה הפלסטינית
