קשה לכתוב אחרי עמונה. הלם הפוגרום אינו נותן מנוח, ולא רק לנערים שגולגולותיהם רוצצו על-ידי רעולי-קסדה. לא רק להורים שמדירים שינה מעיניהם מחרדה לשלום הילדים. גם לא רק לבנות שכבודן חולל.
גם אלה שעבדו את מולך "שלטון החוק" חשים זוועה. גם מי שאמר אמן לכל מה ששליטי הרפובליקה הישראליסטית הראשונה עוללו, פתאום צובטים עצמם. אי-אפשר למחוק באחת שיאי סאדיזם המוני כאלה. לרבים זו חוויה מכוננת: אולי באמת הישות המפַגְרֶמֶת הזו היא סיכון קיומי? אמנם, כבר מאז אוסלו היה ברור שמשהו איום מתבשל. זרזיף החשד נהפך לשטפון גדול כששרון גנב את דעת הציבור, סובב את הבולדוזר ב-180 מעלות והחל לדרוס, לעקור ולעקר בשיטתיות את ישראל. אבל בעמונה התברר שהטירוף אינו אזהרה לעתיד, אלא כאן ועשיו; סיכון שמכה, דורס, שובר, מרוצץ, קורע ומתאכזר, והכל על ילדים וילדות ישרי דרך וחסרי ישע.
אך בל נטעה ונשקע בסימפטום בלבד. אסור שבכי הילדים, ראשם המדמם, איבריהם הקרועים ואנושיותם הדרוסה ינעלו אותנו על האכזריות בלבד. פוגרום לא "קורה" סתם כך; מישהו יוזם אותו. לא ייתכן שלא היו כוונה ומכוון, וכאן האמת ברורה כשמש: רק הכוונה שתִזְמְרַה את הפוגרום בעמונה רעה מהפוגרום עצמו, ואת זה תוכל ועדת חקירה להוציא לאור. הכוונה היתה לשבור, כך שלפינוי הבא יספיק פרש פרקליטות אחד. הוא יעשה "פוּ" וכל היהודים יתאדו מה"מאחז הלא-חוקי" לכל רוח. איך לשבור? פשוט מאוד: לייאש. נוכיח להם, ל"מתנחלים", ששום דבר לא יעזור להם. שאין שום אפשרות להשתחרר מלפיתת החנק. שאנחנו - אליטת הרפובליקה הישראליסטית שעל הברז - יכולים לרמוס את החוק והמוסר וההגיון, אבל לנו יש חסינות בלתי חדירה. כנאום רחבעם הידוע, שרון צפצף עליכם בנחישות וברגישות - ואנחנו נפצפץ בסדיזם מוחצן, לאור היום.
במקום ה"רגישות", "נסביר" לכם את זה במקומות הכי רגישים. נרוצץ גולגלות בפרהסיה וללא מורא. נשפיל ונבזה בנות, והכל בשידור חי. חשבתם להסתמך על החוק? הבג"ץ? הפרקליטות? התקשורת? ארגוני זכויות? העולם הנאור? ההגיון ("יש לנו אויב משותף")? תשכחו מהכל: אין, ולא יהיה מושיע. חשבתם שבאמת בכינו איתכם בקטיף ובחומש? הצחקתם אותנו. הבכי היה מרוב צחוק לתמימות שלכם. רוצים לצלם? בבקשה. רוצים לרשום מספרי שוטר? קדימה. גם אם תצליחו, אנחנו - הגבי-גזיתים והאמנון-אברמוביצ'ים - נסביר לציבור מה הוא רואה.
אמנם הסרטים והתמונות הם שלכם, אבל אנחנו נפרשן אותם. ואם הסרט יראה שוטר מרים ומוריד אלה בקצב של שמונה לדקה, או שסרט הקול ישמיע פיצפוץ גולגלות של ילדים, אריה עמית כבר יסביר לישראלי מה הוא באמת רואה ושומע. וחיים רמון יעלה על נס את הסבלנות של "כוחות הביטחון", שמאפשרים לילדים עוד לנשום באלונקה. והחיים-יבינים כבר יעשו סרט על אלימות הילדים שנתנו "נגחות" אכזריות לאלה של השוטר. והישראלי לא ישאל שאלות, הוא הרי מאולף. מאולף לזמר פתרון אחד לכל בעיות העולם: "התנתקות". ואנחנו יודעים לאַלֵּף את הדור. כי פני הדור כפני כלב מאולף.
סריג הרשע הישראליסטי רואה את הישראלי המצוי ככלב. תפישה זו היתה ביסוד ההתנתקות והיא גם הבסיס למיזם עמונה. כלב לומד במקל. את חיילי צה"ל אפשר לקשור ולאלף לא לשאול. ומה על העם בכלל? אותו אפשר וצריך לאלף לשנוא. על כך הופקד אייל ארד,
ש"באופן אישי דווקא די מרחם" אבל עושה את תפקידו, ובעיקר כלבי השמירה של הדמוקרטיה (אריה גולן, רפי רשף, ערוץ 2 ושאר שומרי האתרוג). זה הרי יעודם. וזו גם היתה "רוח המפקד" בפרויקט עמונה. רוחו של ניסו שחם - זה הזכור מיצירת המופת "חרא עליהם, שישרפו" - עם תיקון ל"אפס רגישות" מבית מדרשה של קדימה (ראה תדריך "יום לפני" של האלוף יאיר נווה).
אבל משהו השתבש. קודם כל, כטבעם של פוגרומים, גם הפוגרום הזה יצא מכלל שליטה. שנית, וזו המכה העיקרית לתכנון המבריק: הילדים. הדמוניזציה עליהם לא עבדה. הפרהסיה, שהיתה מרכזית כל-כך בתרגיל, פעלה כבומרנג. המצלמה אמנם תפסה כמה זורקי אבנים וכמה נערות זועקות, אך זה בטל בששים-ריבוא מול מצג האלות והדם. הילדים והילדות, גם כשהם חבולים ומדממים, שידרו עוצמה בלתי נתפשת. בעמונה נפתחו ראשים - תרתי משמע, אך גם נפקחו עיניים. ולכן, אפשר גם אפשר שמשם ייצא ה"נהפוך הוא" הכל-כך הכרחי היום בישראל.
ד"ר גדי אשל, חבר מרכז ליכוד
_a.jpg "פתחו ראשים ועיניים. עמונה צילום: גיל יוחנן")
