עריצותו של המקרה
איאן מקיואן הוא וירטואז של תיאורים, אבל ספרו החדש "שבת" סובל ממחסור באמינות
איאן מקיואן יוליך את הנרי פרון על פני ההתרחשויות ביום אחד בלבד, אותה שבת שהתחילה במטוס בוער, ועד מהרה מתחוור לנו ולהנרי, כשהוא מתחבר למשדרי החדשות, שדווקא מן המטוס לא צפויה לו כל סכנה. הנרי אינו יודע זאת, אבל אנחנו כבר יודעים, שאיומים נוספים, סכנות בלתי צפויות ועריצותו של המקרה ישלטו בארועי השבת שלו, ויהפכו אותה ליום שבו כל אמונותיו, הרגליו, נחמותיו ושמחותיו ייבחנו מחדש לאורו של אירוע חד, פתאומי, אלים וטרגי.
בטריטוריה הספרותית של מקיואן אין כל דרך להישאר זחוחים ושאננים בחיים רציונליים מהוגנים ושוחרי טוב. חיית טרף תגיח. סוד גדול מן העבר הרחוק יתגלה, ועימו גם טעמה הכבד של בגידה איומה. כדור פורח יתרסק, ובשולי ההתרחשות הזאת יהיה מי שיעכיר את חייו של מישהו אחר. כך היה ב"כלבים שחורים", ב"כפרה", ב"אהבה עיקשת". בעצם, גם ב"גן הבטון" וב"הילד בזמן". מי שקרא את כולם כבר איננו קורא תמים. הוא יקדים את הנרי בתפיסת האיום המתרגש עליו, הוא יידע – שורות ספורות לפני שהאיום מתפרץ – מה עתיד לקרות. אבל גם מקיואן מודע היטב לכך שחלק מקוראיו כבר לא תמימים, ולכן הוא יוליך אותם במשעולים של הטעייה עד שינחית גם על ראשיהם את הקטסטרופה. מן היחסים האלה שבין כותב, קורא ודמות נבנה אלמנט מרכזי של מתח תמידי לאורך הספר, וזו רק אחת הסיבות שפשוט אי אפשר להניח לו עד תום הקריאה.
וירטואוז של ממש
מקיואן מתגלה בספר הזה כווירטואוז של ממש בכמה מישורים: הוא אמן גדול של תיאורים מפורטים, וכך תקראו ב"שבת" על אודות פרוצדורות נוירוכירורגיות סבוכות ועדינות שהנרי מבצע, ותמשיכו לקרוא, למרות סבך השמות הלטיניים, כי מקיואן מוסגל להפעים את התיאור בתכנים פואטיים של ממש. תעקבו אחרי משחק סקווש בין הנרי לבין עמיתו בבית החולים, ותשאלו את עצמכם היכן בספרות-הספורט ראיתם שיאים כאלה של אלגנטיות. קרוב לוודאי שלא ראיתם. כשהנרי הולך להאזין לבנו תיאו וחבורת הנגנים שלו, לא תוכלו שלא להתפעל מן הדיוק והאמפתיה שבתיאור, וכשהנרי מכין נזיד של פירות ים לארוחת ערב משפחתית, כוחו הסיפורי של מקיואן הוא כזה, שהניחוחות עולים מן הדפים.
80 שנה לפני ש"שבת" ראה אור שיגרה וירג'יניה וולף לעולם את "מרת דאלווי", ספר שעקב אחר יום אחד בחייה של אשת-חברה, זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה. לשעתו, זה היה ספר מהפכני גם בשל הבחירה בתיחום הארועים וגם בשל המהלך החשוב יותר שבו – פיתוח התודעה של הדמות המובילה, ואמירה חדה על כך שהתודעה ולא הארועים הם שצריכים להוביל את הרומן המודרני. מי שמכיר את הספר הזה, גם הוא לא יהיה קורא תמים ב"שבת". הוא יצפה להופעת הדופלגנגר, הצל המאיים, הטרגדיה שעתידה להתרחש. וולף בחרה בספטימוס סמית', שדעתו נטרפה במלחמה. במי יבחר מקיואן?
כשהוא מוליך אותו באיטיות ובבטחה בכל רגע נתון ביומו, מקיואן הולך גם עקב-בצד-אגודל אחרי מרת דאלווי, ונותן לתודעתו של פרון להוביל את היום. על חשיבתו של האיש ההגון, המעשי, המצליח, האופטימי מעיב העולם כולו, ומקיואן אינו מוותר לו: חרדה מפני מתקפת הטירור הבאה, תחושת אשמה עמומה על מצבם החברתי של חלכאי בריטניה הגדולה, תהייה, איבה ופחד מפני התנגשות תרבויות, מחשבות סותרות על אודות המלחמה המתרגשת ובאה בעיראק. פרון ניתח פעם עיראקי שהיה קורבן של עינויים תחת משטרו של סדאם, ולכן אולי המתקפה הצפויה היא רעיון טוב, אבל מאידך היא משבשת את סדר יומו של פרון מפני שהוא נקלע לרחובות חסומים בגלל הפגנת ענק נגד המלחמה.
כובדן של ההתרחשויות הציבוריות, אחיזתו העיקשת של ה"עולם" במי שמתגונן ממנו בביתו-מבצרו, בבטחונו האישי ובמעמדו החברתי – גם אלה יוצרים מתח נמוך ומתמיד לאורך יומו של פרון, שתודעתו מבקשת להיאחז במוכר, באהוב, במשפחתי ובמנחם. אלא שהגולגולת הקשוחה של האדם המודרני איננה יכולה עוד להוות מפלט מפני המראות הנגלים לו בעיר גדולה ומפני הקולות והמראות שהוא מחובר אליהם מרצונו, בטלוויזיה וברדיו, רק כדי להשקיט את אותו מתח עצמו.
תובעים תשלום
ומניין תגיע הקטסטרופה? אחרי שמקיואן פורש את כל האופציות האפשריות, הוא בוחר (שוב) בעריצותו של המקרה. המרצדס הכסופה של פרון, ברגע אחד של הסח-דעת, מתנגשת במכוניתם של האנשים הלא-נכונים. מתפתח עימות, והאנשים הלא-נכונים תובעים תשלום, ומיד. ואז מתרחש האירוע הראשון שיעיב על אמינותו של המספר ועל הסיפור כולו: פרון מאבחן מיד את אחד מתוקפיו כמי שלקה במחלת הנטינגטון, מחלה ניוונית של המוח שעדיין לא נמצא לה מרפא, אפילו בעולמו המקצועי המשוכלל של פרון. זו מחלה שעלולה לגרום ללוקים בה, לפני גסיסתם האיומה, לשינויים קיצוניים באישיות, לנטיות חסרות פשר לאלימות. כזה הוא בקסטר, הצל והדופלגנגר של פרון. גם שייך למעמדות המדוכאים, גם מוכה גורל, גם פושע קטן, גם דמות טרגית. וככזה, הוא מותח את גבול הסבלנות של הקורא התמים והלא-תמים עד למקום שבו היא פוקעת.
אמינות ספרותית היא עניין חמקמק. החיים סובלים צירופי מקרים תמוהים וביזאריים ביותר, אבל הספרות אנוסה להלך על חבל דק בין תשוקה לסימטריה מושלמת לבין דחייה של אותה סימטריה ממש כדי ליצור תחושה של "אמת". הקורא שכבר מכיר את נבכי מחשבתו של פרון, הקורא שכבר אוהב את כתיבתו של מקיואן, עשוי לחוש במידה גדולה של צדק שפשוט רימו אותו. אולי זה ההיבריס של הכותב-הווירטואוז, אולי זו נטייתו של מקיואן להעמיד כאן תיזה על מצבו של האדם בעולם, ואולי אמונתו של הכותב בכוחו להשעות את חשיבתו של הקורא בעודו מתמקד באקשן, שהרי תיאורי העימות גם הם שיאים נאים של סצינות קבוצתיות: מבחינתי, כשבקסטר מגיח אל העלילה, כשברור שבקסטר עוד ישוב אליה ועימו בשורת הרס, מקיואן טעה טעות גדולה.
הצרה היא שהוא נכנע לה, ולטעויות אחרות, משמעותיות לא פחות. בעולמו של פרון אין מקום לספרות יפה או לשירה, וכמה מן הקטעים היותר-אירוניים של הספר הם הגיגים מזדמנים שלו על ספרים שבתו נתנה לו לקרוא. כזכור, הבת היא משוררת. כל זה ישוב אלינו במהלך השבת, שכן פרון לא נותן לעימות עם בקסטר ומרעיו להעיב על שגרת יומו. בהמשך, אחרי משחק הסקווש, עוד יבקר אצל אימו חולת האלצהיימר. שוב, סצינה מצויינת, תרכובת אלגנטית של אמפתיה וזרות מוחלטת, אהבה מכמירת לב ושיטיון מצמית מצער, אבל הקורא עשוי לרצות לשאול את פרון ואת המחבר, כמה הקשרים נוירולוגיים נוספים צפויים לנו בהמשך.
הם יגיעו במנות גדושות. הם ימתחו שוב את נטייתו של הקורא להאמין לכתוב, במיוחד בסצינות היותר-טעונות, יותר-אלימות שבספר. כשמקיואן נוסק לשיא טכני חדש, בביתו המחולל של פרון, כשהוא מבקש מאיתנו להאמין שכוחה של השירה הרומנטית הוא כזה, שהיא יכולה להפיס את דעתו של מטורף אלים וחמוש בסכין – כל האשראי שניתן לספר השאפתני הזה יתפוגג באחת. ובכל זאת, אני מהמרת, מי שהגיע עד שם ימשיך לקרוא.
מדוע, אם כן? שוב, בגלל שאיננו קוראים תמימים. ובגלל שמקיואן פיזר מוקדי מתח כה רבים לאורך יומו של פרון, ולפיכך מתבקש איזה מעשה של חסד או היפוכו הגמור כדי לפענח, לפתור או להפריך את הסצינות שבהן צקצקנו באי-אמון. הבעיה היא שבמקום אלה, יהיו בהמשך עוד כמה עניינים תמוהים מאוד, אבל גם סימטריים ביותר: בערבו של יום ימצא פרון את עצמו כנציגו של אל עלי אדמות, כשחייו של בקסטר נתונים תחת איזמלו. מה יעשה? האם הגינותו תנצח? האם יעניק לו חיים, האם ינקום בו, או שמא יעשה את שני אלה גם יחד, כי כוחה של הטרגדיה האנושית לעולם יהיה גדול מכוחו?
ואחרי שכל זה יתרחש, הנרי פרון ישוב לביתו, למיטתו, לאשתו ולעוד מעשה של אהבה, כמו בתחילת הדברים. כשמניחים את הספר הזה בצד אחרי הקריאה, תחושת ההחמצה רק גוברת. במבנה הדוק ומתוחכם, בסדרה של שיאי-תיאור, בכתיבה אלגנטית מאין כמוה, סיפר לנו איאן מקיואן שהאיום האמיתי האורב לפתחו של האדם ההגון, המצליח והנורמטיבי מגיע מבית. לא מן המלחמות הרחוקות אלא מן המאבקים החברתיים הקרובים, שהם-עצמם לפעמים חסרי תוחלת ובלתי ניתנים לפתרון אמיתי או ספרותי, כשהסכנה מצויה עמוק בתוך המוח, צפונה לעד בקוד הגנטי של היחיד. וזה מעט מדי, מאוחר מדי, ובעיקר – לא אמין.
שבת, איאן מקיואן. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד, 324 עמודים
