מפלגת שולל

ואכן, אופורטוניסטים ומחפשי זיקות לכוח באשר הוא, יש תמיד ובשפע. ואלה אמנם באו. קדימה מעצם טיבה היא הפיכת נגד לרעיון המריטוקרטיה. כלומר, לא שלטון הנבחרים, הראויים ובעלי הכישורים, אלא הקשרים. זהו למעשה המסר המרכזי של המפלגה הזאת: בכלל לא חשוב מי אתה ומה אתה שווה, אלא למי אתה מחובר ומקושר. לפיכך, כל אזרח המבקש לתת את קולו לקדימה, הולך לפי שעה כסומא, מבלי לתת את הדעת לכך שבתמיכתו, הוא שולל את זכותו הבסיסית להשתתפות ממשית במשחק הדמוקרטי.

ההתנתקות, למי שטרם הבין את הגיונה, אינה מהלך המבשר פשרה, הידברות ופרגמטיזם. הרי לו היתה כזו, היה מבוצע המהלך מול שלטונו של אבו-מאזן (שבינתיים קרס), ובתיאום עימו. אלא שהמוטיבציה האמיתית של ההתנתקות הייתה לרסק את שלטונו. המזימה הצליחה וקיבלנו את החמאס. אם שרון הביא עלינו את החמאס, אולמרט ייקח אותנו צעד אחד קדימה ויעלה את הג'יהאד על ראש שמחתנו.

ההונאה הטמונה במיצוב קדימה את עצמה כמרכז, מאפשרת לתעתועון הפוחז נתניהו למצב את עצמו ואת מפלגתו כימין אידיאולוגי, האיחוד הלאומי והמפד"ל מתייצבות כימין סופר-אידיאולוגי, ואיווט ליברמן מופיע כמגה-אידיאולוג ימני קשוח. זהו אם כן אפקט קדימה: יצירת סופרמרקט מדומה עם ארבע מפלגות ימין, שכולן מבטיחות לנו בעצם אותו דבר: אפוקליפסה ומלחמת גוג ומגוג ודמגוג. אלוהים ישמור.

להעיף ריקבון מהשלטון. מייסד קדימה ובנו שקעו עמוק בשחיתות, הסיפורים על המ"מ אולמרט מתחילים אט-אט לצוף. עד הבחירות יהפכו לשיטפון. סקירה של צמרת קדימה מגלה שרובה העסיקה ומעסיקה את המערכת המשפטית ומבקר המדינה: שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק ("חבורת מונקו" והתרומה מסבן), צחי הנגבי (הצפת השירות הציבורי בזיבורית), אלי אפללו ורוחמה אברהם (פרשת אגרסקו) והרשימה עודנה נמשכת. מכל הסקרים עולה שקדימה עודנה על הגובה (אכן, צריך עוד להרים אותה, אבל במובן אחר). מאידך, הציבור אומר באותה נשימה שנקעה נפשו מהשחיתות השלטונית. עד הבחירות מוכרחים ליישב את הסתירה.