| |
לא רק התיק הרפואי צריך להיות שקוף - גם הכיס
איך שלא מסתכלים על זה, פרשת מכירת ביתו של אהוד אולמרט בירושלים ושכירתו מחדש על ידו, גורמת אי נוחות. למה רק עכשיו, ערב הבחירות נחשף שרוכש הבית מאולמרט אינו אלא מיליונר אמריקני המרבה לתרום לאישים פוליטיים; למה נדרש מבקר המדינה לבדוק את הפרשה רק עכשיו, שנתיים לאחר ביצועה; איך קרה שמבקר המדינה לא ידע עד כה מיהו הרוכש, ששילם 2.7 מיליון דולר תמורת הבית, ומה היו מקורות המימון שאיפשרו לאולמרט לרכוש את הוילה היקרה לפני שנים?
מכל זווית שלא מסתכלים, פרשת הווילה של אהוד אולמרט בירושלים מעוררת אי-נוחות. קודם כל יש תחושה לא נוחה נוכח העיתוי, ובמיוחד לאור העובדה שרוב פרטי העסקה נמסרו לגורמים הרלוונטיים בעוד מועד. התעוררות זהותו של המוכר דווקא עכשיו, רגע לפני הבחירות, מעוררת תמיהה.
הרי כבר במועד העברת המידע על העסקה, היה ידוע שהווילה נמכרה לחברה כזו או אחרת. אם לא היה ידוע מי היא החברה ואיפה היא שוכנת - שומה היה על הנוגעים בדבר לדרוש שקיפות מלאה, ולברר את הנושא. אולי כבר אז היו מגלים, שמדובר באחת מאותן חברות נוחות, הרשומות בארץ-לא-ארץ, כמו הספינות, הצולחות את הגלים תחת דגל-לא-דגל מסיבות ברורות לגמרי.
אם פקידי משרד מבקר המדינה לא קיבלו מידע מדויק לגבי זהותו המלאה של הרוכש שעמד מאחורי החברה שביצעה את הקנייה, קרי איל ההון דניאל אברהמס, הייתה זו חובתם לאתר את החסר במידע, ולהשלים אותו כבר אז, בשנת 2004.
הרבה מים זרמו אפילו בנחלי האכזב שלנו מאז ביצוע העסקה ועד סוף חורף 2006, כשמבקר המדינה החליט לשוב ולבדוק את הנושא. אם נכון הדבר, וזהותו של אברהמס הייתה עלומה בדיווחי העבר של אולמרט, לא תעמוד לצוות משרד מבקר המדינה כל הצדקה לכשל הזה, שמצביע על חוסר היכולת לסמוך על המבקרים, שיזהו תקלות פוטנציאליות מסוג זה ויעשו מאמץ כפול ומכופל למניעתן, נוכח הביקורות הציבוריות המסיביות על השחיתות בשלטון הישראלי.
התעוררות הנושא בעקבות בדיקת התקשורת מעוררת תהייה לגבי תפקוד המבקרים במשרד מבקר המדינה, ולגבי המידה שבה הם שומרים על האינטרס הציבורי.
מתעייפים מעודף הדיווח
מאז כניסתו של השופט (בדימוס) מיכה לינדנשטראוס לתפקיד מבקר המדינה, ניכר שינוי משמעותי באופן התנהלות המשרד. במקום דו"ח שנתי, שהתקשורת המתינה לו בשקיקה חודשים ארוכים, וכל מערכות העיתונים היו נערכות בעוד מועד ללילה לבן עם פרסומו, מפרסם עכשיו המשרד זרזיף מתמיד של דו"חות ביקורת, שמזכיר התנהלות של משרד יחסי ציבור חרוץ. מול חוסר הדיווח (לכאורה) של זהות רוכש הווילה, עומד עודף הדיווח של משרד המבקר.
הצפה זו פוגעת באפקטיביות של דיווחי מבקר המדינה, האמורים להוות בסיס לדיאלוג של מחזיקי העניין, קרי הציבור, עם המימשל. כאשר הודעה רודפת הודעה, חשיפה רודפת חשיפה ושחיתות רודפת שחיתות - לא נותר לכולנו אלא לטמון את הראש עמוק באדמה, ולקוות שהמבול יעבור מתישהו. וכך, שעות ספורות לאחר ההודעה הדחופה והבהולה על בדיקת נושא מכירת הווילה על ידי המבקר, כבר מצאנו עצמנו בוהים בעייפות-מה בהודעת המבקר על מינויים לא תקינים במגן דוד אדום.
מובן, שאין מקום להשוות בין המינויים במד"א לבין הווילה של אולמרט, במיוחד בימים של טרם בחירות. אך דווקא בגלל זה, העיתוי של התעוררות הנושא מעורר ריח רע.
מאיפה הכסף?
אבל גם עניין הווילה עצמה מריח רע. עד עתה לא שמענו כל הסבר כיצד יכול פקיד ציבור - מוכשר וחרוץ ככל שיהיה - להרשות לעצמו לרכוש וילה מפוארת עם שטח אדמה נאה סביבה בלב בירת ישראל הנצחית.
אין זה נכון, שעצם עסקת המכירה-השכרה הוא חריג. יש לא מעט אנשים, שנאלצו או בחרו למכור את דירתם בשלב כלשהו של חייהם, ולשכור דירה באותו אזור לפרק זמן כזה או אחר. אם הדבר היה אפשרי בדירתם שלהם - מה טוב. כך יכלו לחסוך לעצמם כאב ראש של מעבר דירה, העתקת מקום הלימודים של הילדים וטרדות אחרות.
העניין החריג הוא בתגובה הכמעט אדישה של הציבור נוכח הידיעה, שכבוד מ"מ ראש הממשלה, איש ציבור ותיק, שלא יכול להתגאות בעבר עסקי מוצלח (בניגוד לראש עיריית ניו-יורק, למשל), מתגורר בווילה שנמכרה לפני כשנה וחצי תמורת כ-12 מיליון שקלים. כן, 12 מיליון שקלים. בסכום הזה אפשר לקנות עשר דירות נאות ביותר בסביבה טובה בצפון הישן של תל-אביב.
אז מאיפה בא הסכום הזה?
האם הדרישה לשקיפות ודיווחיות לגבי בכירי המערכת הציבורית שלנו נעצרת בתיק הרפואי שלהם? במקרה הזה זכאי הציבור להסבר מאוד ברור לגבי מקור המשאבים הכספיים, שאיפשרו את קניית הווילה המקסימה בעבר הרחוק, כאשר נרכשה. כי גם אז לא השתווה מחירה לדירת שיכון ישראלית סבירה.
ולא, לא מדובר בעניינה הפרטי של משפחת אולמרט. בעידן שבו כל דבר נמדד במונחים של קשרי הון ושלטון, גם כאן, השקיפות וחשיפת המידע לאור השמש ולעיני הציבור היא הדרך היחידה לטהר את האווירה.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
