שתף קטע נבחר

איזה עולם מטורף: הקרנבל בסלבדור דה-באהייה

עם צמיד זיהוי מפלסטיק על היד, שידעו לאן להחזיר את הגופה הרמוסה, נסחפה גליה גוטמן בשמחה הכי פרועה והכי מלהיבה בברזיל: שישה ימים של דציבלים גבוהים, הורמונים משתוללים, רחובות עמוסים, טוסיקים שהסמבה עיצבה, בירה, זיעה, כייסים ובעיקר - רקדניות ורקדנים. הערב החגיגה הזו תתחיל שוב

"שיהיה לכם קרנבל נהדר", לא שכח הקברניט לאחל בפורטוגזית ואנגלית, ומכאן ואילך העניינים יצאו מכלל שליטה. מיד עם הנחיתה בסלבדור דה באייה, התנפלו עלינו כמה נערות חטובות וענדו לצווארינו נרתיקים קטנים מפלסטיק בצורת איבר גברי ביותר. "זה לכסף קטן", הסבירו בחיוך.

 

נהג המונית איתו נסענו לעיר שאל בפורטוגזית מתגלגלת אם אנחנו יהודים. היה לילה, האורות ריצדו מרחוק. "אם אתם יהודים, איך זה שאתם לא מאמינים בישו?". הסברנו לו בפורטוגזית בסיסית שיהודים לא מאמינים בישו, ושאנחנו, אישית, לא מאמינים כמעט בשום דבר. "אבל אתם מהארץ הקדושה", התעקש, "אז איך זה שאתם לא מאמינים בישו?". השיחה התיאולוגית נקטעה בפתאומיות, שכן באותו הרגע מצאנו את עצמנו בלב ליבו של הטירוף הכי גדול עלי אדמות - הקרנבל של סלבדור, העממי, המלהיב, האלים והסוחף מכולם.  


טריו אלקטריקו בפעולה (צילום: מיכל שומר)

 

גם הנהג שלנו נכנס ללחץ. המונית היתה תקועה בין עשרות אלפי חוגגים נלהבים. חשבנו רק על דבר אחד: איך יוצאים מפה. הנהג הסיר את השעון מהיד ונתן כמה ריאל למישהו שניסה לפלס לנו דרך. זה נראה אבוד במשך דקות לא מעטות, אבל לבסוף פקד הנהג "זהו, הנה המלון. אתם יכולים להגיע ברגל". היה מדובר במרחק של חמישים מטר אולי, אבל רק מתאבדים נסחבים בזמן הקרנבל של סלבדור עם שתי מזוודות, תרמיל גב ודולרים בחגורה ובגרב. חוגגים התחילו לדפוק על גג המונית, והלב שלנו פעם בקצב של סמבה מהירה במיוחד. שוטר הגיח פתאום, הופיע ונעלם חליפות, ואחרי עוד נצח הצליחה המונית להתקרב למלון.

 

נחלצנו ממנה כמו פקק מבקבוק ועפנו ללובי. שם, כמו בארץ האגדות, ישבו שש בנות-אלים, חתיכות שרואים רק בסרטים וגם שם אפילו לא. חלקן שחורות, חלקן לבנות, לבושות מכנסונים כה קצרים וגופיות כה זעירות, שכל הצרות נשכחו באחת. זה היה ריפוי בשוק. שוק? הלם חשמלי! אלה היו המפזזות - הבנות שמסמבבות ומטריפות את החושים ממרומי ה"טריוס אלקטריקוס".

 

רטט באיברים הפנימיים

 

הטריוס אלקטריקוס הם סמי טריילרים ענקיים שעברו הסבה לבמות בידור מתנייעות. בתקופת הקרנבל יש מיליון כאלה בסלבדור. לא באמת מיליון, אבל ה-מ-ו-ן. כל סמי טריילר כזה מצויד במערכת הגברה שמספיקה לעשרה דיסקוטקים, וזו לא הגזמה, ובגנרטור שיכול לספק חשמל לשכונה שלמה ויש בו גם חנות משקאות ושירותים. טריו אלקטריקו כזה, אמר לנו מוצ'ילרו ישראלי מבין עניין, עולה בין מיליון למיליון וחצי דולר. וכשדבר כזה עובר לידך ומשמיע מוסיקה בדציבלים שנגמרים באינסוף, לא רק האוזניים אלא כל האיברים הפנימיים נכנסים לרטט.

 

לפני שיצאנו לחגוג הצמידו לכל אחד מאיתנו צמיד מפלסטיק עם שם המלון, כמו שעונדים לתינוק שנולד. אם ירמסו אותנו, לפחות ידעו לאן לשאת את גופותינו. 


ילדי גנדי חוגגים (צילום: איי פי)

 

כמו גדולים נשאבנו לטירוף של מאות אלפי חוגגים בלבוש מינימלי. המון סוער שמתנדנד כולו לצלילי המוסיקה ושר יחד עם הזמר, הזמרת או הלהקה שבאותו הרגע מטמטמים את החושים מעל הטריו אלקטריקו. למטה, בגובה העיניים, מפזזות ברזילאיות שחורות עם ישבנים מקו ייצור ברזילאי - טוסיקים שעוברים בגנים ומעוצבים מגיל אפס בריקודי סמבה. לצידן - ממולטיות שלא מן העולם הזה ועד בלונדיניות, ועד בכלל.

 

וגם הבחורים, הוי הבחורים, שאין עליהם גרם מיותר של שומן, מריחים מבירה, מזיעה , משתן. מי שאין לו בחורה שמעכסת לו בין הרגליים, צובט את אלה שמענטזות בלי בחור לצידן. ומי שאיזה בחור חייך אליה, לא תהסס לצבוט גם אותו לאות ידידות. לבנים עם שחורות, שחורים עם לבנות - זו ברזיל. וברגע ש"טריו אלקטריקו" מתחיל בתזוזה והמוסיקה משתלטת על הכול, כמו במטה קסם כל הרחוב מתחיל לרקוד: מוכרי המשקאות, הילדים והנשים שאוספים את הפחיות שנזרקו, וכמובן אלה שרכשו במיטב כספם מקום ב"בלוקו" - מתחם הריקודים שבין החבלים שנמתחים סביב ה"טריו אלקטריקו" של כל להקה. ככל שהלהקה או הזמר מפורסמים יותר, כך הכבוד לרקוד ב"בלוקו" שלהם יקר יותר.

 

הקהל, מיותר לציין, מכיר את כל השירים, את כל המילים. כששרו את "יש לי ארץ טרופית יפה" (בפורטוגזית, אלא מה?), יכולנו גם אנחנו להצטרף, גאים בגירסה "שלנו".

 

רק השוטרים לא רוקדים. המסכנים שחייבים להפגין איפוק. כשהטריו אלקטריקו עובר, נעמדת קבוצת שוטרים או חיילים בהיכון משני צידי המסלול. חלקם עם הפנים החוצה, חלקם פנימה. נורא להיות שוטר בקרנבל של סלבדור. בכל כמה דקות פורצת לה איזושהי תגרה. השוטרים עוצרים מיד את המתפרעים והקרנבל ממשיך בלי הפסקה. אף אחד לא מתרגש מכמה נערים שמובלים באזיקים להתרגעות. ויש כמובן כייסים. לנו, למשל, "הרימו" קיסמי שיניים וממחטות נייר. 

 

הצד השני של העולם

 

אל מרכז העיר, סביב הרובע העתיק והנפלא פלוריניו, מתנקזות בעיקר משפחות עם ילדים שלא מפסיקים לרקד. מאות להקות של נגנים ומתופפים צועדות ברחובות, ואחריהן מזדנבים מאות אלפי חוגגים שיצאו מכלל שליטה. אפשר להתיישב בבית קפה, לשתות כוס בירה ולהביט בהמון הסוער: גברים בבגדי נשים, גברים בתחתונים, נשים מכל הגילים, "ילדי גנדי" (סוג של כת) בגלימות לבנות עם סרטים כחולים, רקדני קפוארה, נערות בחצאיות קש ובחזיות צבעוניות סמליות.

 

בשתיים-שלוש בלילה הטירוף מתחיל להירגע. מוקדם בבוקר מגיעים גדודי המנקים. כמו במטה קסם נאספים טריליוני פחיות השתייה, קלחי התירסים שבושלו בדוודים ענקיים, מקלות הארטיק וכל שאר האשפה. הכבישים מקורצפים בקצף כדי להפיג (לא ממש בהצלחה) את ריחות הבירה והשתן, והחנויות - שעל פתחיהן מוסמרו קרשים ודיקטים למניעת ביזה, נפתחות לשעות ספורות.

 

בשעות הצהריים המוקדמות כבר גודשות את רחובות פלוריניו להקות של מתופפים בתחפושות מרהיבות. נשים באהייניות גדולות וחייכניות בשמלות לבנות, רחבות ואווריריות, שוזרות חרוזים בשערות ומטגנות כיסוני בצק בשמן קוקוס. כשהחום והלחות מתחילים לעצבן, ניגשים לדוכן, מסתכלים בהערצה במוכר שמתנפל עם מצ'טה על אגוז קוקוס ענק, ובתוך רגע מערים פנימה את הנוזל השקוף והצונן, וזוכים בחיים חדשים.

 

אחרי שישה ימים ולילות זה נגמר. עברנו לצד השני של העולם: מאלה שעדיין חייבים להיות, לאלא שכבר היו בקרנבל של סלבדור. הכביש לשדה התעופה של סלבדור נושק לחולות הלבנים היפהפיים של באהייה. נהג המונית לא הפסיק לתופף על ההגה ולזמזם סמבה. בסוף שכנענו אותו למכור לנו כמה דיסקים מהאוסף שלו. "לברזילאים", אמר, "יש שלושה דברים בראש: כדורגל, קרנבל ונשים". הלוואי עלינו. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
המקומיים מכבדים
צילום: מיכל שומר
ילדי גנדי מתחפשים
צילום: מיכל שומר
מומלצים