להתגבר עליו ב-5 שלבים: רחמים עצמיים
זה השלב האהוב עלינו ביותר, כי אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להיות הכי מסכנות בעולם - ואף אחד לא יעיר לנו על כך. אנחנו נתאבל על הבחור, ובעיקר על מות הפנטזיה. נא לא לשכוח להצטייד בשלל פרצופים אומללים. רשימה שנייה בסדרה
תקציר: הצבנו לעצמנו משימה - להתגבר על בחור בחמישה שלבים ולא להשאיר שאריות או משקעים שיגרמו לנו להתאבל עליו במשך השנתיים הבאות ו/או לתרץ בכך את חוסר ההצלחה שלנו לטווח הארוך עם הגברים.
בשלב הראשון הצלחנו להיפטר מאמצעי הטכנולוגיה הארורים: חסמנו אותו בכל דרך אפשרית, מחקנו את ההודעות המתייפיפות שלו בסלולרי, את המספר שלו בזיכרון מחקנו לגמרי, ולחילופין הוספנו שם גנאי לשם שלו (אנחנו הרי יודעות שהוא לא יתקשר, אבל רק המחשבה שאם הוא יתקשר ויופיע על הצג "רון האפס" מצחיקה אותנו למוות). אחרי שמחקנו אותו מהמסנג'ר ומהאייסיקיו ולא שכחנו גם לחסום אותו טרם מחיקה, זרקנו את כל הוורדים שכבר התייבשו מזמן ומהווים תזכורת מתמדת לכך שגם הוא באיזשהו שלב חשב שזה יילך ביניכם. זהו, עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
שימו לב: אי אפשר לרמות במהלך השלבים! השלב לא הושלם אם נשארה "רק הודעה אחת" או "הסלולרי שלו על חיוג מהיר למקרה ש...." או "סידור של פרחים מתים זה הכי שיק עכשיו..." יש להשמיד כל זכר על מנת להמשיך הלאה!
עכשיו הגענו לשלב הרחמים העצמיים. למרות שיש לו נוכחות בכל אחד מהשלבים, מגיע לו שלב משל עצמו, בשל מעמדו הבכיר. זה השלב האהוב עלינו ביותר, כי אנחנו יכולות להרשות לעצמנו להיות, להרגיש או לשחק הכי מסכנות בעולם - ואף אחד לא יעיר לנו על זה. כולם יחייכו את החיוך המזויף שלהם ויביטו בנו במבט מלא הרחמים שלהם, כאילו מינימום מישהו נפטר.
ציוד הכרחי:
1. פרצופים מסכנים. יש להכין מבעוד מועד יותר מפרצוף אחד, כי גם לחברות שלך יימאס מאותו פרצוף מסכן אחרי יום, וגם בהן צריך להשקיע, אחרת גם הן יעזבו.
2. עיניים גדולות ומבריקות. יש לקחת דוגמה מהסצינה ב"שרק 2" שהחתול במגפיים מתחנחן.
3. שיער מעט פרוע. רק את יודעת שהשקעת שעות כדי להקנות לו מראה סתור-טבעי.
4. הליכה איטית. מומלץ לגרור מעט את הרגליים, גם אם את חוטפות זרם בכל נגיעה בברזל. זה רק מוסיף לשיער הפרוע.
5. קול חלש וחרישי. במקרה של שאלה כמו "מה שלומך?" יש לתת תשובה שתעמיד את הצד השני במצב לא נעים. למשל, "בסדר, בהתחשב בעובדה שזרקו אותי לפני שבוע".
6. איפור מינימלי. איפור מרובה גורם לך להיראות מושקעת וזורחת, אשליה שאת לא ממש מעונינת בה בסיטואציה זו, וגם הרבה יותר פשוט להזיל דמעה כשאת ללא איפור.
לאחר שדאגת להצטייד בעזרים, הקפידי להתעלק על כל קורבן בעלת אוזניים (עדיפות לנשים או לחברים גאים) והתחילי לקדוח. זה לא הזמן להיות בררנית, כל מי שיוצרת קשר עין - ודאי מעונינת לשמוע את כל סיפור מערכת היחסים ולחוות דעה אוביקטיבית. את תספרי את סיפור הפגישה האחרונה או הטלפון האחרון שלך ושל הבחור המדובר, והחברות ינתחו את זה מכל כיוון, ימציאו לפחות 10 תרחישים שונים תחת ההגדרה "למה הוא התכוון", ומובן שרובן יצדדו בך ולא בו, ויהי מה. אחרי שתספרי את אותו סיפור כל פעם לאחת אחרת ומדי פעם תשני קצת את הנוסח, כי אאפילו את תתחילי להשתעמם, החברות היקרות יגיעו פה אחד לאותה המסקנה - שהוא לא שווה את זה.
הבגדים בארון פתאום נראים הכי דהויים שיש
מותר לך, אגב, להאשים אותו בכל דבר תוך כדי - בעייפות שלך, במחלות שלך, ומה לא. מכיוון שהביטחון העצמי שלך כרגע שואף לאפס, את צריכה את החיזוקים מהסביבה. עם זאת, את תמשיכי לתרץ תירוצים בשבילו, תסבירי לכל מי שמעונינת או לא מעונינת לשמוע כמה הבחור דווקא מדהים, מצחיק, חמוד, חכם ובעל תחומי עניין משותפים. קשה לך לקבל את הקביעה הכל כך פשוטה וחד משמעית, שהוא לא בשבילך. בשלב הזה, כמובן, את עדיין בטוחה שיש לזה סיכוי, שהוא אוטוטו ישים לב, יתפכח ויתקשר. אחרי הכל, אם כל אותן "חברות לשעת צרה" שלך, אותן בנות שיושבות איתך במשרד אבל מעולם לא החליפו איתך מילה מעבר ל"מתי את אוכלת צהריים?" אמרו שמגיע לך משהו הרבה יותר טוב ממנו, אז אין ספק שגם הוא יקלוט את זה. השאלה היחידה היא מתי.
בינתיים, קשה לך לקום בבוקר ולהסתכל על עצמך במראה, כי העיניים נפוחות ושקיות שחורות מעטרות אותן, ובכלל פתאום את נראית הכי נפוחה, ממש כמו לפני מחזור, ותוך כדי צחצוח שיניים עצל את קולטת שאפילו הלק היפה שקישט את אצבעותיך הארוכות לפני שבוע התקלף לגמרי, הבגדים בארון פתאום נראים הכי דהויים שיש, המגפיים מאובקים, ובכלל, אפילו הגרביים מגרדים לך.
כאן יש סיכוי של 50:50 שתתקשרי לבוס שלך בבוקר עם הקול הכי מסכן שיש ותגידי שאת לא מרגישה טוב. שפעת. תתחפרי מתחת לפוך כמה שעות טובות (אם כבר יום חופש, למה לא לעשות משהו כייפי כשאפשר פשוט לשקוע בשלולית הרחמים?), ואז מגיע הזמן לשופינג (בינינו, יש זמן שהוא לא לשופינג?).
כל אחת והאגדה שלה
במקרה שלי, פחות התאבלתי על הבחור, כמו שהתאבלתי על הפתטיות אליה הגעתי כי לא רציתי לוותר על מה שחשבתי שיכול להיות. מיותר לציין שכל התירוץ הזה של לא-רוצה-לוותר-על-החלום זה שטות אחת גמורה, כי החלום הוא פנטזיה, משהו שדמיינתי לי בראש, בלי קשר לבחור הספציפי הזה. זה החלום שיש לכל בחורה ברגע שהיא עוצמת עיניים ומדמיינת את "מר מושלם". במקרה שלי זה היה מישהו להתכרבל איתו בחורף, לשמוע את הדיסקים ששנינו אוהבים, לצחוק כל היום, לראות סרטים, לצאת לקולנוע, לסינמטק, לפאבים טובים ולהשתכר, לדדות הביתה מבוסמים מאלכוהול ולישון מחובקים.
לא ביקשתי יותר מדי, אבל מצד שני, מי יכול לעמוד בזה? מסתבר שמעטים מסוגלים. אותו בחור מדובר, לא שומע את אותה המוזיקה שאני אוהבת, בכלל לא חובב סרטים, ישנו יחד רק שלוש או ארבע פעמים, לא התכרבלות ולא נעליים. נו, מה אמרה ג'וליה רוברטס ב"אשה יפה"? - "אני רוצה את כל האגדה". אז כל אחת והאגדה שלה, לא?
הרחמים העצמיים לא נגמרים, במשך כל חמשת השלבים הם ממשיכים ללוות אותך, להחזיק לך את היד ולתת לך תירוץ לכל דבר. אחרי כשבוע החברות שלך יצליחו לשכנע אותך לצאת מהטרנינג האפור ולקפוץ איתן לפאב "רק בשביל לצאת מהבית". אל תאמיני להן, הן תמיד יגידו לך דברים כמו "היי, פני, תראי את החמוד הזה", ואת תסתובבי אחורה באיטיות ותחזרי אליהן ותגידי משהו כמו "זה לא מעניין אותי, אני צריכה להיות קצת זמן לבד". את תמשיכי לשחק אותה מסכנה, מה אכפת לך, את הרי יודעת שעוד שנייה תגיעי הביתה ותיישמי את השלב הבא, השלב השלישי.
חיזור גורלי כבר אמרנו?
לפנייה לכתב/ת 
