היהודי הפסיכי התורן

בסוף-השבוע הגיעה משפחת חביבי לכנסיית הבשורה בנצרת עם נפצים. מיד כשנודעה זהות המפגעים, רצו כלי התקשורת להסביר כי מדובר במשפחה מסכנה וסובלת, שביקשה בסך-הכל לבטא את מצוקתה, אמנם על חשבון הציבור הערבי, אבל מה זה משנה? הרי סיפורם יותר חשוב מאלו שהתפללו בתוך הכנסייה בעת התקיפה, וגם מהסיכון הממשי שנשקף לחייהם של אזרחים ערבים בנצרת.

הכרוניקה הזאת, שלפיה כל מפגע יהודי הוא בהכרח חולה נפש, מטורף וחריג - אינה חדשה. כך היה גם עם החייל עדן נתן-זאדה, לאחר שרצח ארבעה אזרחים בשפרעם; כך גם אלירן גולן, שעמד, לפי המשטרה, בראש חוליית טרור בחיפה וניסה להתנקש בחייהם של ח"כים ואזרחים ערבים, ורק במזל ניסיונו לרצוח את ח"כ עיסאם מח'ול נכשל (לבסוף התאבד במעצר); בהיסטוריה הלא רחוקה, כך גם היה עם ברוך גולדשטיין, מבצע הטבח במערת המכפלה ב-94'.

אפילו אם היה המקרה של משפחת חביבי באמת אחר, לציבור הערבי זה לא כל-כך משנה. לאחר מקרים כה רבים שבהם

 יצא הרוצח מסכן, והקורבן אשם, לצעקות ה"זאב, זאב" אף אחד כבר לא יאמין. על כל פנים, לאלו שמעדיפים להתעלם חשוב להבהיר אחת ולתמיד: אנשים עם מצוקות חברתיות וכלכליות הם לא פסיכים, הם אנשים עם מצוקות נקודה. הדבר אינו נותן לגיטימציה לשום פגיעה בשום אזרח.

המתקפה שניהלו אנשי תקשורת ופוליטיקאים שונים נגד נבחרי הציבור הערבי, כאילו הם מלבים ומתסיסים את האווירה והמתח - אינה במקומה. אולם ברור שזוהי התגובה הטבעית והאוטומטית לכל מה שיגידו, על אחת כמה וכמה אם יגיבו למעשהו של מסכן יהודי. כדי להבין מה עומד מאחורי הטלת האחריות על הממשלה מצידם של מנהיגי הציבור הערבי בגין תקיפת הכנסייה, נדרשת הבנה עמוקה יותר של המציאות. מה גם שהאחריות הוטלה על הממשלה, ולא על הציבור היהודי. כשערבי תוקף יהודים, להבדיל, נחשב המעשה ללא היסוס לאקט של טרור, ומיד מוטחות האשמות אגרסיביות בציבור הערבי בכללותו בגין מעשהו של אדם בודד. וכל האזרחים הערבים - אבל כולם - אשמים עד שיוכח אחרת.

כל פגיעה בציבור הערבי, כולל במקומות הקדושים לו, צומחת על קרקע פורייה של גזענות והסתה כלפי האזרחים הערבים, ורואה אור בעולם שבו ביטחונם מופקר - מה שמוסיף לה לגיטימציה. כך למשל נשאלת השאלה, מדוע האנשים הללו מצאו לנכון לתקוף דווקא בלב לבה ובירתה של האוכלוסייה הערבית, העיר נצרת? מה אם לא אווירת השנאה וההסתה הביא אותם דווקא לשם?

האזרח הפשוט, אפילו זה שסובל ממצוקות חברתיות, מושפע מהמסר שמפמפמים לו מדי יום ולילה אנשי הציבור והתקשורת. אלא שהמצוקות, אותן ביקשה כביכול המשפחה להעלות לסדר היום, הן תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל. אבל גם זה לא הדיון שמתנהל בארץ מאז המקרה.

רבים, בראשם אהוד אולמרט, תוהים בעיקר, מדוע אכפת למוסלמים ממה שקרה? הם מעדיפים כנראה לשכוח שמה

שמאחד בין מוסלמים ונוצרים, אזרחי ישראל, מעבר לפגיעה בכנסייה, הוא שייכותם לאותו עם, לאותה שפה, תרבות ומורשת היסטורית, ולא פחות מכך - לאותו סבל ודיכוי יום-יומי מצד ממשלות ישראל לדורותיהן. ובעת שהמדיניות אינה מבדילה בין ערבי לערבי, בא אולמרט ומבקש כי המחאה, אם בכלל, תהיה מחולקת בין ערבי לערבי. במקום להתעסק בזהותם העדתית של המפגינים והמזדהים, או להטיח האשמות במנהיגים מקרב הציבור הערבי, ראוי לעסוק בנסיבות שמביאות את משפחת חביבי, נתן זטדה, אלירן גולן ואחרים לפגוע באזרחים ערבים.

בלילה של יום שישי, בעקבות האירוע, התקהלו רבים מקרב תושבי נצרת, מוסלמים ונוצרים כאחד. הדבר אינו חריג או בלתי נורמלי. דווקא העיר הזאת הייתה צריכה את מראה האחדות בין כל תושביה, שבא לידי ביטוי גם בתהלוכה בעקבות התקיפה. חבל רק שהדבר קרה בנסיבות קשות ומחרידות.