נולדה לכתוב

ילדותה של המשוררת, הסופרת ומחברת המסות אוטיליה ולריה קומן, 64, עוצבה באווירת הטרור של שנות החמישים ברומניה הסובייטית. זיכרונות ילדותה שימרו את תמונת מזוודתו של אביה - כומר במסדר הכנסייה היוונית, שנרדף על ידי המשטר הקומוניסטי, נאסר ומצא את מותו בתאונה טרגית שמעולם לא התבררה - ניצבת על מפתן הדלת, כמו מחכה למאסר הפוליטי הבא. לאחר פרסום שירה הראשון תחת שם העט אנה בלנדיאנה, הוכרזה על-ידי הממשל הסובייטי כ"בתו של אויב העם", פרסום והפצת שיריה נאסר ובמשך מספר שנים נמנעה קבלתה ללימודים גבוהים. בגיל 21 נרשמה והתקבלה ללימודי פילולוגיה באוניברסיטת קלוז'. שנה מאוחר יותר, הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון, "גוף ראשון רבים", שזכה להצלחה מיידית בזכות הטון השקט, הנקי והפשוט שאימצה בכתיבתה, שעסקה לא מעט במוות ובהישרדות, באהבה ובתשוקה.

בשנות השמונים הורה הרודן, ניקולאי צ'אושסקו, על צנזור שיריה. איסור גורף לפרסום ולהפצת שירתה יצא מאוחר יותר בעקבות הביקורת הסמויה נגד הנשיא שהופיעה בשיר שראה אור בשבועון התרבות, "אמפיתיאטר", שודר ברדיו אירופה החופשית ועורר, למגינת ליבו של נשיא רומניה, את תשומת ליבן של מדינות המערב.

המשורר והחופש

אחרי המהפכה היתה בלנדיאנה מועמדת לתפקיד בממשלה הזמנית מטעם "חזית הגאולה הלאומית", אך ויתרה במהרה על הכבוד כשהבינה שמדובר במניפולציה פוליטית של הפלגים הניאו-קומוניסטים. "הם רצו להציג אותי בחלון הראווה שלהם, אבל לא היתה לי כל כוונה לשמש מסך ערפל. התפטרתי תוך זמן קצר".

כמעט בניגוד לרצונה, מצאה את עצמה לוקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים. "לא יכולתי לומר: סלחו לי, אני עסוקה בכתיבת שירים. זו היתה תקופה מבולבלת, אנשים חיפשו תשובות מדמויות מוכרות והרגשתי מחוייבת". היא הקימה את "הברית האזרחית", ארגון שעסק בביקורת פוליטית, ומאוחר יותר ייסדה בשיתוף עם המועצה האירופית, מוזיאון לקורבנות הקומוניזם בבית כלא ששימש בעבר כבית מאסר לעצירים פוליטיים. "זה חלקי בשיקום ובבנייה מחודשת של הזיכרון שנמחק בתקופת הדיקטטורה באמצעות שטיפת מוח רבת שנים", היא אומרת ומדגישה, "שימור הזיכרון לא נעשה על מנת להחיות את העבר, אלא בכדי להגן על העתיד. מחיקת הזיכרון היא פשע שנעשה על-ידי כל המשטרים הטוטליטאריים שרצו ליצור אדם חדש".

על ספסל הנאשמים במחיקת הזיכרון מושיבה בלנדיאנה לצדו של צ'אושסקו גם רבים מבני עמה. "ברור שצ'אושסקו אחראי לסבל רב שנים של העם הרומני, אבל לצד אלה שאשמים במה שעשו יש אחרים שאשמים במה שלא עשו. במובן זה, הרוב הגדול של העם הרומני אשם. אי היכולת להתנגד ולהתקומם היתה במידה רבה שיתוף פעולה עם הממשל. אני מאמינה באחריות אישית כלפי ההיסטוריה. אני מאמינה שבכל רגע נתון, אדם צריך להסתכל על המציאות ולהחליט בעצמו כיצד לפעול. אסור לנו להשאיר את ההחלטה בידי השלטונות". גם מקומה של האינטליגנציה אינו נפקד מרשימת האשמים. "האינטליגנציה אחראית על פקיחת העיניים ומכאן היא תמיד אשמה יותר מאחרים. מי שמבין יותר, אחראי יותר".

השירה היא היופי

• תרגום השירים מרומנית: ד"ר חיים נגיד