| |
תשדירי הבחירות: מה הם מוכרים לנו
ערב הבחירות, הפוליטיקאים ויוצרי תשדירי הטלוויזיה שהחלו השבוע אינם מייצגים את הציבור ואת הנושאים שבאמת חשובים לו - הם פשוט מוכרים לנו מוצר. לכאורה כולם מדברים השנה על "בחירות חברתיות", אבל עבור הפוליטיקאים זהו מגרש משחקים חדש וזר. תשדירי הבחירות אפילו לא מנסים להעביר תוכן משמעותי. כולם מסתפקים בגימיקים והכפשות וקולם של המומחים האמיתיים לנושא החברתי פשוט לא נשמע
|
עדכון אחרון: | 09.03.06, 10:31 |
|
|
במשך שלושה שבועות יוצפו מסכי הטלוויזיה ותחנות הרדיו בתשדירי הבחירות. את הסנוניות הראשונות כבר ראינו ביומיים האחרונים, ולא היו בהן הפתעות רבות. תשדירי הבחירות אמורים לספר לציבור הרחב מהן תכניותיהן של המפלגות, מיהם המועמדים ואיך הם ישיגו את מה שהם מבטיחים להשיג.
רוב הציבור בישראל לא יודע את התשובות לשאלות הללו, ולמרבה הצער - לא ממש רוצה לדעת אותן. לפיכך, יוצרי התשדירים עושים מניפולציה טבעית לגמרי על חוסר ההתעניינות הזה, ואפילו לא מנסים להעביר בהם תוכן משמעותי. כולם מסתפקים בגימיקים, קצת הכפשות, פה ושם חבטה מתחת לחגורה. לא משהו קטלני באמת.
את הקו הזה ממשיכים גם אמצעי התקשורת, שדשים בתשדירים הללו השכם והערב מזה ימים ארוכים. אמצעי התקשורת מעדיפים לזמן לאולפנים את מי שעומדים מאחורי יצירת התשדירים, כדי לדון בעשייתם - משל עסוקים היינו במועמדויות לאוסקר, לפחות בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי. גם באולפנים לא מתקיים דיון במהות ובתוכן, כי מי מתייחס לדברים הללו ברצינות? רק "חנונים" או "יורמים".
אזרחות, בלי החברה האזרחית
באינספור הדיונים, שקדמו לתחילת התשדירים, כמו גם במלל האינסופי שבא בעקבותיהם, לא הייתה ולו נוכחות סמלית לנציגי החברה האזרחית. היו שם יוצרי סרטים, מלחיני ג'ינגלים, פוליטיקאים מכאן ומשם, עיתונאים מכאן ומשם. הצורך במילוי זמן השידור העמיק את המגמה של "עיתונאים מראיינים עיתונאים". ברדיו ראיינו את עיתונאי הטלוויזיה, ועל המסך הקטן יכלו הסקרנים לחבר פנים לשמותיהם של העיתונאים מהמדיה המודפסת.
לצד אלו נחשפנו לדעתם המלומדה של "מומחי תעמולה" מהאקדמיה, ואין ספק שזוהי שעתם הגדולה של הכוכבים הבלתי מעורערים - יועצי התקשורת - או אנשי יחסי הציבור, שאמורים להיות אחראים מבחינה מקצועית על התדמית של לקוחותיהם, אבל ניצבים אל מול פני האומה כדוברים של ממש. כך, למשל, אייל ארד, מבכירי יועצי התקשורת בישראל, ששירותיו המקצועיים שירתו פוליטיקאים מכאן ומשם, וגם מעבר לים, בחר בגוף ראשון רבים, כשהתייחס לשאלות הפאנל בטלוויזיה ואמר "הקמנו את קדימה", ממש כאילו היה התגלמותו של אולמרט או שרון.
אין ספק, שבהמשך מצפים לנו סטטיסטיקאים, סוציולוגים, רכלנים שיספרו מי מרוויח כמה ולמה ואפילו אקדמאים מזירות לימוד נוספות. אבל לגמרי לא ברור, אם נראה בדיונים הללו ולו נציג אחד של החברה האזרחית.
מה בדיוק הם מוכרים?
נכון, שנהוג להגיד, שהפוליטיקאים הם נציגיו ומשמיעי קולו של הציבור. אלא שגישת האחריות החברתית מזמנת אפשרות לנתח כל סיטואציה לגופה, ולגלות כי במצב של בחירות בפתח, הפוליטיקאים מוכרים מוצר ואינם מייצגים את הציבור. כלומר, בסיטואציה זו הציבור הרחב ייחשב למחזיק עניין, שצריך לבחון את המרכולת המוצעת לו. כדי לעשות זאת, עליו להיעזר בנציגים אחרים, שיאפשרו לו לבחון את הסחורה, לנתח אותה ולהעריך מה אפשר לעשות אתה.
מובן, שהמצביעים "השבויים" אינם זקוקים לשום ניתוח ומידע נוסף. אלו נחוצים למי שמכונים "הקולות הצפים", ובבחירות הנוכחיות - הם רבים במיוחד, ולגמרי לא בטוח, שמה שרבים מכנים "ההצגה הכי טובה בעיר" אכן מדבר אל לבם ועשוי לגרום להם להחליט לכאן או לכאן.
גם העיתונות, בהקשר הזה, אינה יכולה להיחשב למשמיעת קולו של הציבור, בגלל חובתם האתית של העיתונאים לשמור על עמדה נייטרלית, עליהם לשמור על דיווח וניתוח מאוזנים ככל האפשר, כדי לספק לציבור את המידע.
שעתם של המומחים
לכן, חובתם החברתית של אמצעי התקשורת בימים אלו היא לעשות כל מאמץ, כדי להשמיע במהלך השבועות הקרובים את ניתוחיהם של נציגי החברה האזרחית, העוסקים בסוגיות חברתיות, סביבתיות, כלכליות. בדיוק כפי שאישפוזו של אריאל שרון בבית החולים זימן לאולפנים שלל מומחים רפואיים, שעקבו אחר המצב וניתחו אותו - מי ביתר הצלחה ומי לא, כך צריכה מערכת הבחירות הזו לזמן את המומחים החברתיים-כלכליים, שינתחו את המצב.
לא מספיק להצהיר, שמדובר ב"בחירות חברתיות". עבור מרבית הפוליטיקאים, האג'נדה החברתית היא עניין חדש, ומעבר לשימוש המזדמן שהם עושים בה, יש צורך להעלות אותה כיתה ולהכיל אותה גם בדיונים הרדיופוניים והטלוויזיוניים.
החברה האזרחית בישראל החלה להתבגר בשנים האחרונות. יש בה אנשי מקצוע, שיכולים למלא את המשימה. הם סוציולוגים, כלכלנים, משפטנים, פסיכולוגים - ממש כמו עמיתיהם האקדמאים, שמוזמנים לאולפנים. אבל הם בוחנים את המציאות מתוך הקשר רחב יותר, שמחבר בין אנשים לכלכלה, בין הצהרות לכסף, בין הרצוי לבין המצוי.
אמצעי התקשורת צריכים לחשוף את האנשים הללו, כדי לתרום להעמקת ההבנה הציבורית לגבי מהותה של אג'נדה חברתית. אג'נדה חברתית זה לא רק תמונות של מקרר ריק, ילדים שלא יוצאים לטיול השנתי או צעירים שלא יכולים לממן לימודים באוניברסיטה. אג'נדה חברתית זה ניתוח נתונים כלכליים, כך שיהיה ברור מהו הקשר בין הצמיחה הכלכלית של המדינה לבין הדשדוש במקום של רוב האזרחים; אג'נדה חברתית זה זיהום האוויר, שהורג אותנו בטרם עת, וממשיך להיתפס בישראל כמכה משמיים. אג'נדה חברתית זה מערכת חינוך בעייתית, שמנפיקה צעירים ישראלים, שאינם יודעים לדבר ולכתוב בלי שגיאות.
עד 28 במארס, אג'נדה חברתית היא הבנת התפקיד שהפוליטיקאים ואמצעי התקשורת ממלאים בהנצחת השטחיות והבינוניות, שאין לה שום קשר עם מצוינות של חברה חזקה וכלכלה משגשגת.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
| פרסום ראשון: | 08.03.06, 17:23 |
|
