הקרנבל של לואיג'י וגבריאלה

"בכל שנה, גבריאלה ואני קונים מסיכות חדשות. בית המלאכה למסיכות, אצלו אני מזמין, נמצא לא רחוק מארסנאלה, המספנה העתיקה בקצה רובע קאסטלו. בעל בית צעיר יחסית, אבל עם הרבה רעיונות רנסאנסיים. וגבריאלה לא יודעת כלום, כמו שאני לא יודע היכן היא מזמינה. יש לי תחושה שהיא מזמינה אצל מארצ'לו הזקן, בבית המלאכה הסמוך, כי לפי אבא שלה מארצ'לו הוא אמן המסיכות הגדול בעולם, אבל אני לא רוצה לדעת. המסיכה, והתחפושת בכלל, הן סוד שאנחנו שומרים זה מזו. 

בקרנבל עצמו, אנחנו שוכרים חדרים בבתי מלון נפרדים, שגם הם בסוד. אנחנו לא יודעים כלום, ממש כלום. יש לנו עשרה ימים למצוא זה את זו, לפי אני לא יודע מה. חוש של בעל ואשה. לכל היותר, הסכמנו להסתובב רק במקומות החביבים על שנינו. 

האות הוא נגיעה באיברי המין: אני בשדיה והיא בין רגליי

הנקודה הקריטית היא ברגע שמוצאים. חייבים, היא או אני, מי שמוצא ראשון, להיות משוכנעים במאה אחוז, כי האות הוא שנוגעים באיברי המין. אני בשדיה והיא בין רגליי. אסור לשאול, אסור לברר, ואפילו אסור להוציא הגה. לגשת ולהניח את האצבעות בצורה של זיהוי מוחלט. במצב כזה, לא נעים לשגות. תאר לך אשה זרה, שאני נוגע לה פתאום בחזה. יכולים להרוג אותי. אבל מה שחשוב, שמעולם לא טעיתי, גם גבריאלה לא.

תמיד לאחר שאני נוגע בשדיים של האשה עם המסיכה, היא מצייתת לכללים והולכת אחריי אל בית המלון שלי. מרגע זה, בפנינו עשרה ימים, או הימים שנותרו, של אהבה בוערת. אסור לדבר ואסור להסיר את המסיכות. אלה הם הכללים. וגם אין צורך. גבריאלה היא תמיד גבריאלה. נחשקת כאילו היא אשה אחרת לגמרי. עוד לא ראיתי אשה כמוה שמסוגלת פעם בשנה לחדש עצמה עד כדי כך. 

בחזרה בבית, אסור לדבר על מה שקרה. לפני כן, עוד כלל חשוב, שורפים את המסיכה והתחפושת. כאילו לא קרה כלום. אתה מבין, סבסטיאן, 25 שנה, בהן הגוף של גבריאלה נעשה צעיר משנה לשנה. בלי מסיכות, הגיל עושה את שלו, אבל כאשר אני רואה את גבריאלה עם מסיכה על הפנים, היא צעירה תמיד כמו בשנות ה-20 לחייה".

הבלוג של סבסטיאן