פרץ ע"פ סובול

המעשה של יהושע סובול ראוי להערכה. קם אינטלקטואל אמיץ ומסכן את מעמדו היציב למדי במיינסטרים של הספרות והתיאטרון הישראלי כדי להתייצב לצידו של פוליטיקאי, עמיר פרץ, ולקרוא בגלוי לתמוך בו. בשעה שמאיר שלו שב וכובש את רשימת רבי המכר עם סיפורי מעשיות על יוניי דואר בפלמ"ח, מעשהו הנועז של סובול אינו מצביע אלא על חשיבותו של הרגע הזה שבו הופיע פרץ כמועמד לראשות הממשלה. סובול שב ומעמיס על כתפיו את תפקידו המסורתי של האינטלקטואל, שהתמוסס כמעט לחלוטין בחברת הראווה של ימינו. הוא מגייס בנחישות את כישרונו כדי להסביר ולשטוח על פני ספר שלם מסר חשוב, לסמן עמדה ברורה וחד משמעית בלי לנסות ולסבר את אוזנו של שום קהל. נדמה שבימים כתיקונם האזור הזה דליל למדי באנשי רוח.

זה ספר תעמולה, אבל זה גם ספר אישי ומעל לכל זה ספר על בני אדם ובשביל בני אדם. הרעיון המרכזי שסובול ופרץ שבים ומשננים לנו בגרסאות שונות לאורך כל הטקסט הוא שיש חברה ויש כלכלה ובעולם שאנחנו רוצים לחיות בו החברה באה קודם. סובול מראה עד כמה הגישה הזו במשנתו של פרץ היא אותנטית, שאובה מניסיון החיים שלו ומעוגנת בנימוקים חזקים. הספר הזה כל כך חשוב עכשיו, מפני שבשיח השטוח והפופוליסטי שמתנהל היום זקוק עמיר פרץ לבמה ראויה להשמיע את חזונו. ואין ספק, אם אתם עושים דבר אחד לרגל הבחירות הקרובות, קראו את הספר הזה.

איפה העתיד?

המהלך החשוב הראשון שעושה סובול בספר הוא לפזר לכל הרוחות את התדמית הגזענית שיצרה התקשורת לפרץ. לא מדובר במנהיג פועלים עילג ופרובינציאלי, אלא במנהיג עם שאר רוח, עם משנה פוליטית סדורה והשקפת עולם מוסרית ועקבית שיסודה בבקיאות וקריאה מבריקה במפה החברתית והפוליטית של ישראל ושל כלכלות העולם.

סובול מציב את פרץ בתוך תמונה של החברה הישראלית, שרבים מאיתנו מסרבים לראות. את שורת סיפורי הפלקט שלמדנו לעכל באחוזים או בתמונות המקררים הריקים והזקנים בדירות המוזנחות, שמעטרות את מוספי החדשות, הוא מחליף בהתרשמויות ובשיחות דווקא עם אלה שיש להם, יש, אבל לא מספיק. את התמונה המפחידה ביותר, מפחידה יותר מכל תמונות הדם, אש ותמרות עשן של ביבי נתניהו, מציירת כבר בפתיחה רופאה צעירה: "ההורים שלי, שהם לא אנשים עשירים, מימנו לי את הלימודים. מהחסכונות שלהם", היא מספרת לסובול, "ביחד עם הוריו של בעלי (עובד סוציאלי) עזרו לנו ברכישת דירה. כשהילדים שלנו יהיו בני 20, בעוד 15, 18 שנה, אנחנו לא נוכל לממן להם לימודים אקדמיים, ועל עזרה בדיור אין בכלל על מה לדבר, כי אנחנו מוציאים היום את כל מה שאנחנו מרוויחים, ולא נשאר לנו שקל חיסכון. זה לא היה מדאיג אותי במיוחד, אילו ידעתי שהמדינה תעניק לילדים שלי חינוך גבוה חינם, ותעמיד לרשותם דיור ציבורי בשכר דירה מוזל, כמו שזה קיים בכמה מדינות באירופה. אבל אם ההפרטה הדוהרת לא תיעצר והמדינה תמשיך להתנער מכל אחריות לבריאות ולדיור - אינני יודעת איך הילדים שלי יקבלו השכלה גבוהה ואיך יגיעו לדיור מתקבל על הדעת."

ההכרה הזו, שהעתיד אינו צופן לדור הצעיר שלנו שום בטחון כלכלי, שבעוד כמה שנים הוא עשוי להישאר, פשוטו כמשמעו, בלי כלום, היא מחרידה ומאיימת. במהלך הקריאה בספרו של סובול היא מחלחלת לאט לאט. סובול מתווה אותה דרך הסיפורים הרבים שדווקא הם בונים את התמונה המורכבת של מציאות הקפיטליזם הדורסני, דווקא הם מראים עד כמה היא הרסנית, ועם זאת עד כמה היא הפיכה.

דוגמה מאלפת הוא הסיפור של מפעל עוף-קור בשדרות. הסיפור הזה מראה עד כמה הניצול הבוטה והאלים של בעלי המפעלים הוא עז מצח וחסר גבולות, ועוד הוא מראה כיצד בכוחו של מנהיג נחוש להפוך על פניו את מה שנמכר לנו כגזרת גורל. מפעל עוף-קור, המספק תעסוקה ל-250 עובדים בלתי מקצועיים משדרות פשט את הרגל. בעלי המפעל פנו אל העובדים בבקשה לעזור למנוע את סגירתו, הם אפילו סדרו להם אוטובוסים כדי שיסעו להפגין מול משרדי הממשלה בירושלים. העובדים הנאמנים יצאו לדרכם למחרת בבוקר, אולם כשהיו בקרית גת, השיג אותם פרץ, אז ראש ההסתדרות, בטלפון וקרא להם לשוב מיד אל מפעל. "עשו לכם תרגיל" אמר להם. מתברר שבעלי המפעל הכריזו על פשיטת רגל כבר בלילה והתכוונו לפרק את המפעל בבוקר, בהיעדרם של העובדים, כדי למנוע התנגדות אלימה. בעלי המפעל זממו כאן נגד מי שעולמם עמד להיחרב עליהם, מי שעמדו לאבד את מקור פרנסתם ואת הפיצויים והפנסיה שצברו במשך שנים ארוכות של עבודה מפרכת במשחטה.

עמיר פרץ לא רק הצליח למנוע את התכסיס של בעלי המפעל, אלא תרם מכיסה של ההסתדרות כשני מיליון שקלים להפעלתו לשנתיים, שבתומן התברר כי המפעל יכול להרוויח. הוא נמכר וכיום הוא פעיל ועובדיו מקבלים משכורות יציבות. וכך בעצם ניצלו 250 עובדי המפעל ומשפחותיהם מחיי מצוקה וחרפה.

אחריות של יוצר

הפירוק המתמשך והולך של העבודה המאורגנת בישראל, מסבירים סובול ופרץ, מתוּוך לציבור הישראלי דרך כתבות על משכורות מנופחות של עובדי נמל, חיי מותרות של עובדי חברת חשמל ואזרחים זועמים וממורמרים שמאחרים בבוקר לעבודה בגלל שביתת האוטובוסים, או תקועים בדרך לאנטליה בגלל שביתת נמלי התעופה. האם על אלה תקום ותיפול הכלכלה בישראל?

מה שלא אומרים לנו הוא שבזכות הוועדים הגדולים והחזקים האלה נשמרות הזכויות המינימליות של עובדים חלשים יותר, נפגעיה העיקריים של ההפרטה הפראית. "ביבי השליט בישראל מנטליות אנטי סולידרית של קזינו", אומר פרץ, "אתה מייחל לזה שכל האחרים יפסידו על מנת שאתה תזכה(...) זאת מנטליות אנטי חברתית ואנטי אנושית.(...) יש מי שיגיד: אם אני אשאל מה שלום השכן שלי(...) אם אני אדע שהוא רעב, אני לא אתן לו כיכר לחם? אני לא רוצה להפסיד כיכר לחם. אני לא רוצה ליצור את האופציה הזאת. לכן עדיף לי לסגור את הדלת, לסגור את החלונות, לא לשמוע מה קורה אצל השכן, ולהיות בטוח שזה בסדר. קל מאוד להוריד בני אדם למדרגה הזאת של אנטי-סולידריות".

בסרטו החדש של ג'ורג' קלוני, "לילה טוב ובהצלחה", אומר העיתונאי אדוארד מורו, שיצא נגד הסנטור מקארתי: "אני פשוט לא מוכן לקבל את הטענה שבכל סיפור ישנם שני צדדים שווים והגיוניים לטיעון. קראו לזה עריכה מגמתית אם תרצו". יהושע סובול מציג את עמיר פרץ כאדם רחב אופקים, רהוט ובהיר שבכוחו להסביר בחוכמה ובפשטות בעיות עמוקות וסבוכות בחברה הישראלית ואף להציע להן פתרונות קונקרטיים וניתנים ליישום. גם אם הכתיבה של סובול מפרגנת, לעתים סנטימנטלית, היא תמיד כתיבתו של אינטלקטואל אחראי ואינטליגנטי. בעידן שבו יש איזו התנערות כללית, איזה חשש להיגרר לאמירה מפורשת מדי, חד-משמעית ומזוהה עם המציאות המעשית, הספר של סובול הוא תיעוד חשוב ושירות אזרחי מהמעלה הראשונה.