צעירי צרפת צועקים בשביל כולנו
זוהי זעקתם החרישית של מיליונים, שנרמסו תחת הבולדוזר המשטח את העולם העגול - אבל גם את האדם
זעקתם האלימה של צעירי צרפת היא זעקתם החרישית של מיליוני בני-אדם ברחבי העולם, שנדרסו מאז נפילת חומת ברלין והתפשטות הגלובליזציה תחת גלגלי המהפכה הזריזה של שלטון ההון. התאגידים הבינלאומיים, ולא רק הם, רמסו תחת גלגלי השיניים של תעשיית הדולרים והמניות את זכותם של העובדים לפנסיה מכובדת, לביטוח בריאות, לכבוד מינימלי - את הזכות להזדקן בנחת. בעולם המודרני - של האינטרנט, של מיקור החוץ, של העברת המשרות מחוף אל חוף, מיקר לזול - הפכו בני-האדם לכלים, לפיונים במשחק של התאגידים הגדולים, של הוול-מארטים למיניהם, אשר משתמשים בזכויות הטבעיות של עובדיהם כגבירים בשוט.
המירוץ המטורף אחר ההצלחה והכסף הגדול מחד, ואחר מקור פרנסה מינימלי מאידך, הפך במחוזות רבים את אוכלוסיית העובדים לעבדים של השיקולים הקרים והמעבידים התועלתניים. מהודו, סין, מלזיה, ויאטנם ושאר ארצות העבדים המודרניים, המספקים בעבור שכר זעום את מוצרי הצריכה האופנתיים של המערב המפותח והמדושן; דרך מדינות מזרח אירופה המתפתחות והרעבות להצלחה; ועד המערב המתועש והשבע - הפכו האנשים הקטנים, העובדים הפשוטים ובעלי הצווארון הכחול, ללימון שניתן לסחוט עד תום, ואז להשליך בלי נקיפות מצפון אל פח האשפה. למה? משום שבעולם המודרני, ערכו של מחשב נייד המחובר לאינטרנט גדול פי כמה מערכם של מאה פועלים סינים במפעל נעליים של נייקי, שמשתכרים-בקושי עבור פועלם מסביב לשעון.
בספרו "העולם הוא שטוח", משבח העיתונאי ובעל הטור המשפיע בעולם, תומס פרידמן, את המציאות הגלובלית החדשה, בה איפשרו גם לסינים ולהודים לבצע את עבודתם של פועלי הצווארון הכחול בצפון אמריקה ובמערב אירופה בעישירית השכר, ובכך לשאוף לרמת חיים גבוהה יותר. בה בעת, הוא משבח את נכונותן של המדינות המזרח-אירופיות לקבל על עצמן את כללי השוק החופשי, ומגנה את הביורוקרטיה והנוקשות של חוקי העבודה במערב היבשת. העולם אולי השתטח, ומהפכת התקשורת מאפשרת אולי לכל אדם עם חיבור לרשת להיות חלק מהכפר הגלובלי. אבל באיזה מחיר? ההשטתחות הזאת שיטחה גם את האדם הפשוט, והפכה אותו לבלתי רלוונטי. גלגלי הבולדוזר המשטח רמסו אולי את המכשולים והפילו את הגדרות, אך רמסו גם את כבודם של מיליונים, שלא הצליחו לעמוד בקצב ולהתחבר אל עולם הסיבים האופטיים.
את זעקתם של אלה הנרמסים תחת שכר זעום משמיעים בימים אלה צעירי צרפת - בפריז, בטולוז ובשאר חלקי הרפובליקה. כי לאחר שנים של שובע ושל התעלמות ממצבם של פועלי העולם המנוצלים, הגיעה לבסוף הסכין המשטחת גם אל גרונם של הצרפתים. וכשהסכין כה קרובה, טוב שהם צועקים ולא מוכנים להיגרר אחר הבולדוזר שמשטח את העולם, אבל גם את האדם. האם גם הפעם תפרוץ הצעקה את גבולות צרפת, ולטרי-קולור יתווספו גוונים אחרים?
