עושים שלום עם הטבע: קהילות פרמקלצ'ר
משתוקקים לחוש את רגבי האדמה אבל החקלאות המערבית לא עושה לכם את זה? מתאווים לחיות בקהילה שוויונית אך קיבוצים מרתיעים אתכם? חוות הפרמקלצ'ר, המשלבות עבודת אדמה מסבירת פנים לסביבה עם חיי שיתוף לא מחייבים, מיועדות לכם. כתבה שנייה בסדרה על מסגרות שיתופיות מעודכנות בישראל
פרמקלצ'ר (קיצור של צמד המילים permanent agriculture) הוא מונח מחייב אך חמקמק באותה מידה. "זוהי שיטת תכנון המחקה דפוסים ויחסי גומלין הקיימים בטבע ומיישמת אותם בכל תחומי החיים", מפרש גור רתם באתר "אדמאמא" (פרטים נוספים? בהמשך).
"פרמקלצ'ר היא מערכת רעיונות וטכניקות שמלמדות כיצד ניתן לחיות באופן בר-קיימא המשתלב עם הסביבה, ומאפשר חיים נינוחים עם הטבע. המושג פתוח ומשתנה עם הזמן, כשעקרונותיו הבסיסיים הם גידול עצמאי של מירב המזון אותו אנחנו אוכלים תוך שימוש במערכות טבעיות קיימות ", מוסיף סער אוסטרייכר, האמון על המתנדבים ב"עמק הטל" (תכף יגיע המידע המפורט על המקום).
אבל פרמקלצ'ר, מונח שטבע האקולוגים האוסטרליים ביל מוליסון ודיוויד הולמגרן בשנות השבעים, אינה רק שיטה חקלאית ייחודית. זוהי דרך חיים לפיה האדם אינו עוסק רק בניצול משאבי הטבע אלא הופך למשאב בעצמו ומחזיר לסביבה ככל שניתן. שתי קהילות מממשות את התורה הזו בישראל. תכירו.
איור: גל עמירם
"לחיות בשלום ובאהבה עם הטבע": האידיאולוגיה של "עמק הטל"
מתחם "עמק הטל" שבפאתי רחובות הוקם לפני כ-14 שנה על-ידי האמן-פסל-צייר אמיליו מוגילנר. על שמונת הדונמים אותם רכש האיש השתרע פרדס נטוש ומוגילנר, אדם צבעוני ורב מעללים, החל לשקם את המקום במו ידיו. הוא נטע בוסתן, שיפץ באר מקומית והקים מחדש מבנים עתיקים.
עם השנים הפך המקום לחוות פרמקלצ'ר לתפארת. את הצד הירוק של "עמק הטל" מייצגים חדר שירותים שכולו מוקדש להכנת קומפוסט ("במקום להוריד מים אנחנו מוסיפים עלים או נסורת, ואז מתרחש תהליך של קומפוסטציה", מסביר אוסטרייכר), ופעילות חקלאית ענפה המבוססת על טיהור וניצול מים וכן ייצור זבל מקומי. את הצד הקהילתי מייצגת קבוצה בת שמונה אנשים בגילאי 18 עד 30, החיים כקהילת ייעוד אקולוגית ומפעילים את המקום. תפקידה של הקהילה השיתופית הקטנה יתרחב ברגע שמשפחת מוגילנר תהגר מהמקום למקום שקט בנגב, כפי שהיא מתכננת.
"אל מול תהלכי הפירוק הקהילתי קיים צורך אמיתי בחיי שיתוף", מרחיב אוסטרייכר. "עם השנים נעלם המרחב שהיה שייך פעם לקהילה, השוק שבו התקיימו תהליכי חיברות הפך לקניון, הרחובות ריקים מאדם. שיטת החיים שלנו
מבקשת לשבור את המגמה, להקים מרחב בו נפגשת הקהילה, הקרובה או הרחוקה, לפעילות משותפת ממנה נהנים כולם".
אנשי "עמק הטל" חיים אורח חיים שיתופי בפועל. שישה מהם חיים בבקתה אחת, שניים בבקתה אחרת. הם עובדים בבוסתנים ובגני הירק שבחווה, אוכלים ביחד אוכל צמחוני בלבד ונמצאים איש עם רעהו שבעה ימים בשבוע. "בעיקרון אין לאיש מאיתנו מחויבות", מתאר אוסטרייכר. "הבסיס הוא החווה ואנשים מוזמנים להישאר כרצונם או ללכת. הכל נעשה בהתנדבות מלאה ומתוך רצון חופשי. יש המגיעים ונשארים לפרקי זמן ארוכים, ויש המגיעים ליומיים או שלושה, עובדים בחווה ולומדים את עקרונות הפרמקלצ'ר תמורת מזון ומקום לינה. איש לא מרוויח כסף מהשהייה".
מתוך רצון לשתף את עם ישראל בחיי המקום פתחה "עמק הטל" את שעריה. אנשיה שמחים להדריך קבוצות מאורגנות ומשפחות המגיעים לביקור, ומכריזים על הפנינגים רבי משתתפים הכוללים סיורים מודרכים, בנייה בבוץ ופעילויות יצירה חקלאיות אחרות. במהלך ימי השבוע הם מדריכים תלמידים המפעילים בבתי הספר שלהם חצר אקולוגית. כל ההכנסות מן הפעילויות השונות מגיעות לקופה משותפת, המממנת את קיומה של החווה.
לאחרונה נקלע "עמק הטל" לבעיות מנהלתיות, צווי הריסה הוטלו על המבנים במקום ואנשיה נדרשים לעזוב עד חודש מאי. "המקום הזה מוכיח שאדם יכול לחיות בשלום ובאהבה עם הטבע החי, הצומח, הדומם והאנושי", אומר אוסטרייכר בכאב. "אנחנו מנסים להמשיך לקיים אותו אל מול שלמת הבטון והמלט המשתלטת על כל חלקה. איש לא מתעשר מהמקום הזה, הוא פתוח לכולם ומאפשר למידה. אנחנו רק מבקשים שיאפשרו לנו להמשיך לתת".
"אנחנו כאן, חיים בגן עדן ביחד עם החי, הצומח והדומם". חוות"אדמאמא"
"האדמה לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לאדמה": מרכז "אדמאמא"
גור ועירית רֹתם, המובילים את קהילת "אדמאמא", הגיעו למושב ניר משה הסמוך לשדרות כבר לפני 12 שנים. "רצינו חיים של שקט ושלווה", משחזר גור רתם, אקולוג שעבד אז כמנהל עבודה ב"קרן הקיימת לישראל". הזוג רכש משק בן 12 דונם וכעיסוק צדדי גידל חיטה. "תמיד חלמתי להתפרנס מעשר אצבעותיי", רתם אומר, "אבל הדרך לא היתה ברורה".
הדרך התבררה לפני כשש שנים, אז התוודע רתם לפרמקלצ'ר כשהצטרף לקורס שלימדה טליה שניידר. לאחר שהעמיק בלימוד הוא החליט, בתמיכת אשתו, כי חוותם הפרטית תהפוך למשק אקולוגי על-פי עקרונות השיטה. "הבנו שרק לכאורה גורשנו מגן העדן", מסביר רתם. "נכון, פקחנו את עיננו אחרי אכילת פרי עץ הדעת והבטנו סביב, אבל מעשית אנחנו כאן, חיים בגן עדן יחד עם החי, הצומח והדומם. האדמה לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לאדמה".
ברגע שהחליט הזוג ליישם את עקרונות הפרמקלצ'ר, הוא הכריז על הפסקת לחימה טוטלית בכל שאר המינים בטבע. "אמרנו "פוס" מתוך אמונה שאנחנו יכולים לחיות יחד, מבלי להשקיע אנרגיה בלוחמה ביולוגית או כימית", מרחיב רתם. "המטלה שלנו היא אחת: להתקיים מן הצומח והחי שבחווה תוך השקעת רמת מאמץ נכונה ומינימלית. לא להדביר, לא לדשן, לא להשקות במים מיותרים שלא מוחזרו, ולא לייצר עודפים גדולים כדי שלא ניאלץ לעבוד בשיווק. ברור לנו שלא נוכל להפוך למשק אוטרקי לגמרי אבל אנחנו מנסים לחזור לדגם המושב של פעם, שהוקם כדי לתת מזון ותעסוקה ליושבי הבית בדרכים המיטביות עימנו ועם הדורות הבאים".
כדי להתקיים מעמל כפיהם גדל בחווה, שקיבלה את השם רב המשמעות "אדמאמא", מגוון גדול של גידולים, מפירות וירקות, דרך חיטה שנטחנת בטחינת ריחיים ועד צמחי נוי כמו כובע הנזיר, שאת מרבית חלקיו ניתן גם לאכול. עצי הזית מושקים במים המגיעים מגגו של לול שכן, ועצי הרימון לא זקוקים למים כלל. דשא לא צומח במקום כי "לא מוסרי לגדל עשב שדורש מי
שתייה רבים כל-כך", מפרש רתם. בחצר מטיילות כמה תרנגולות, עזים וכבשים המעניקות ביצים וחלב. במטבח נפרד אוכלת המשפחה גם בשר שנקנה מחוץ לחווה. "השאיפה בפרמקלצ'ר היא לצרוך מהכל, כולל בשר, אך במינון נמוך", הוא מבהיר. "האכילה נעשית מסיבות פרקטיות ולא מסיבות נפשיות".
כמו "עמק הטל" גם "אדמאמא", במקור משק משפחתי פרטי לגמרי, הפכה למשק אקולוגי מזמין הפתוח לניסויים והדגמה. בשנים האחרונות נוצרה בחווה קהילה קטנה הכוללת שלוש משפחות, זוג צעיר ומספר אנשים עצמאיים - קהילה המונה 22 איש בסך-כל, מתוכם תשעה ילדים בגילאי שנתיים עד 16. משפחת רתם חיה בביתה, ואילו האחרים מתגוררים באוהלים נוחים.
"חלק מן הזמן אנחנו עובדים ביחד", מתאר גור את היומיום במקום, "וחלק מן הזמן עובדים החברים במקומות עבודה אחרים ומרוויחים לעצמם. השטח אמנם רשום בטאבו על שמנו אבל השימוש בו הוא שימוש משותף, כמו גם ההחלטות הנלקחות באשר לניהול המקום". את ארוחות הצהרים נוהגת הקהילה לאכול ביחד, וכך גם את ארוחות שישי, אך השיתוף נינוח ורחוק מללחוץ על הפרט.
מתנדבים מזדמנים מוזמנים להגיע, ללמוד ואף לשהות בחווה בכל עת. "כל אדם המבקש לחיות פה מגיע לשלושה ימי היכרות, מקבל מזון ומקום לינה ומצטרף לעבודה", מוסיף רתם. "הוא משלם תמורתם 35 שקל ליום, שהם הוצאות המחייה בלבד. אם בסיום תקופת הניסיון יוחלט כי כולם מרוצים הוא יוזמן להישאר, יתחייב על חודש עבודה וייקח אחריות על אחד מענפי היצור".
החווה, בה נערכים מעת לעת גם קורסי פרמקלצ'ר למתעניינים, עומדת כעת להתרחב ומתעדת להפוך למרכז חקלאות בת-קיימא ניסיוני. "דלתנו פתוחה", רתם מסיים. "נשמח אם קהילת הפרמקלצ'ר בישראל תגדל ותפרח אצלנו ובמקומות אחרים".
לפנייה לכתב/ת 
