| |
הבטיחו תיקונים חברתיים אבל מודאגים מהמחיר
במפלגת קדימה שתקים את הממשלה הבאה הבטיחו, לפני הבחירות, להקים ממשלה חברתית שתדאג לעניים ולקשישים. עכשיו, כשמתחיל המו"מ הקואליציוני גילו בקדימה ש"חברתיות" עולה כסף, והרבה. תקופת המו"מ הזו היא שעת המבחן של הפוליטיקאים שפיזרו הבטחות והתחייבויות ערב הבחירות. בעיקר זהו מבחנם של הגמלאים שהכניסו לכנסת 7 ח"כים. האם ידאגו באמת לשולחיהם או שגם הם יישאבו לבור השומן של השררה
"בקדימה מודאגים: המפלגות דורשות מיליארדים" - כך פורסם ב-ynet ביום רביעי, 5 באפריל. זה היה מצחיק, אם זה לא היה נוגע בנו ובחיינו. המחיר הכבד עלול להקשות על הפוליטיקאים להקים ממשלה שתיראה חברתית. והרי החברתיות עמדה ביסוד מערכת הבחירות האחרונה. האין זאת?
סוף סוף נגמרו הבחירות והמלל הריקני האינסופי. עכשיו אנחנו יודעים, שאנחנו לא יודעים כלום. מה רצה העם? בחירה חברתית? אין רוב מספיק. בחירה ימנית? אין רוב מספיק. בחירה שמאלנית? אין רוב מספיק.
ואם לא די בכך, נוכח אחוז ההצבעה העלוב, נשאלת השאלה - מי הוא העם הזה שבחר? האזרחים נהנים מהשבתון, אבל למה להם לבחור? מי יכריח אותם? כאן לא אוסטרליה. כאן לא קונסים את המשתמטים מהצבעה. שם, בחצי הדרומי של הגלובוס, מגיע שיעור הצבעה ל-90 אחוזים, וכאן, בארץ שבה תתגשמנה כל התקוות, מגרד שיעור ההצבעה את אזור ה-60 אחוזים.
מחזיקי עניין לא מזוהים
מבחינת עקרונות האחריות החברתית, הבחירות הללו הוכיחו פעם נוספת, שאי אפשר לאפיין את ציבור מחזיקי העניין, שניצב מול הפוליטיקאים. וכשאין איפיון כזה, כל אחד יכול לפרש את הנתונים כאוות נפשו, ואין דרך לקבוע את מידת הרלוונטיות והלגיטימיות של דרישות המפלגות.
כשאין איפיון כזה, נותר רק להיכנע לשיטת המסחטה הקואליציונית. לכן, מי שרוצה להיות ראש ממשלה בישראל, לא מחויב לדעת איך מנהלים מערכת גדולה. הוא אפילו לא צריך להיות איש חזון מי-יודע-מה. העיקר, שיהיה סוחר טוב ויידע לנהל מו"מ.
בתקופת הבחירות, הסוד הסתתר במכונה המשומנת של יחסי ציבור. עכשיו, אחרי הבחירות, הסוד מסתתר ביכולת המו"מ ושמירת פני פוקר. העקרונות והערכים, שהפוליטיקאים אמורים להביא איתם, לא יהיו שווים את קליפת התפוז הנסחט במסחטה הגרנדיוזית הזו. רק יכולתם לעמוד במו"מ.
תקוות הגמלאים
בראש רשימת המדאיגים את קדימה בגלל הדרישות החברתיות, מצויה מפלגת הגמלאים, שלפי הפרסומים, רשימת הדרישות שלהם מגיעה ל-10 מיליארד דולר. ומה הם דורשים? לא וילה לכל קשיש, לא פיליפיני צמוד בחינם ואפילו לא שירותי בריאות בחינם. הם דורשים העלאה הדרגתית של קצבת הזקנה ב-25 אחוזים; החזרה מיידית ורטרואקטיבית של חלק מקצבת הזקנה שקוצצה באכזריות; הכפלת התוספת לסל התרופות וחקיקת חוק יסוד: זכויות הגמלאים. חוק יסוד כזה חיוני, כדי להגן על הגמלאים בישראל מפני דמגוגיה עתידית, שתסביר למה לא צריך לתת לזקנים דגים, ועדיף לתקוע בידיהם חכות, שידאגו לעצמם.
מפלגת הגמלאים נוסכת הרבה תקווה בלב הגמלאים, שסובלים מהזדקנות בארץ אוכלת יושביה. אנשים שעבדו כל חייהם, מגלים בסוף הדרך, שהם לא מעניינים אף אחד. דוגמה? הגמלאים של בית החולים ביקור חולים או גימלאי תעש, למשל, שמדי חודש נאבקים מחדש לקבל את הפנסיה המגיעה להם.
האם הח"כים של מפלגת הגמלאים הם באמת חברים שלהם? ימים יגידו. שכן למרות העמימות החביבה, שאפפה את התקדמותם של רפי איתן וחבריו, הציבור בחר בהם לא בגלל ההיסטוריה האישית העשירה שלהם - שרבים כלל לא מודעים לה - אלא בגלל התחושה, שמדובר בסכנה דחופה ומיידית - גם עבור מי שהם גמלאים היום וגם עבור הצעירים יותר, שזה יקרה להם בשנים הבאות. מי יותר מהר, מי פחות. מבחינה זו, כל הציבור הישראלי יכול להיחשב למחזיק עניין של מפלגת הגמלאים. כאן אין ימין ואין שמאל.
מול פיתויי בור השומן
איש מהח"כים של מפלגת הגמלאים אינו זקוק לעזרה סוציאלית. ולכן, חשוב עוד יותר, שלא ישכחו לשמור על האינטרסים של כלל הציבור ולא יישאבו - כמו רבים אחרים - לבור השומן של השררה.
הגמלאים קיבלו שבעה מנדטים, כי הציבור הבין שמדובר בנושא קיומי ולא בעיסוק אופנתי חינני. מדובר בשאלות קיומיות, שבעולם החדש והאכזר כל אחד מאיתנו עלול להידרש אליהן. בימים עברו, כל עובד בישראל נהנה מהביטחון שבעבודה קבועה ופנסיה ידועה. היום אין עבודה קבועה, ובטח שאין פנסיה ידועה. בעצם, אין פנסיה בכלל. לרוב האזרחים בגיל העבודה בישראל אין ביטוח פנסיוני.
ואם מצב הגמלאים בישראל קשה, הקשה ביותר הוא מצבם של ניצולי השואה. אלו, שטרגדיית חייהם הייתה הבסיס הקיומי הבינלאומי להצדקת הקמתה של מדינת היהודים, לא מעניינים היום אף אחד.
סלי מזון לניצולי שואה
כשבועיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנחנו נחשפים בטלוויזיה לשלט ענקי, התלוי בלי שמץ של בושה על קיר באולם גדול: "חלוקת סלי מזון לניצולי שואה". אם זה היה קורה בחו"ל, מיד היינו מתנפלים על הממשלה האנטישמית, שמתנערת מאחריותה לניצולים.
280 אלף ניצולי שואה בישראל. רבים מהם חיים מתחת לקו העוני. נדבנים תורמים כסף, כדי שיהיה להם מה לאכול. מבחינת מדינת ישראל הם לא נחשבים למחזיקי עניין רלוונטיים. כמעט 100 אלף מהם עלו ארצה בעשור האחרון. הם בקושי מדברים עברית, אבל הם כבר יודעים איפה מרכזי החלוקה ואיפה מקבלים נדבות. בעבר הרחוק, הם נאלצו לעמוד בתור כדי לקבל חצי קילו לחם שממשלת בריה"מ חילקה להם. שמענו על זה אז, וחשבנו - אצלנו זה לא יכול לקרות. היום אין להם אפילו איפה לעמוד בתור, כי הממשלה לא מחלקת כלום. היום הם צריכים לחכות לנדיבותם של הפילנתרופים.
את החרפה הזו חייבת מדינת ישראל למחוק - ומיד. ולא חשוב כמה מיליונים זה יעלה, ולא חשוב האם פקידי האוצר יבינו למה חייבים לעשות זאת עכשיו, לפני שהניצולים ילכו לעולמם.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
