המתים-החיים

מה חבל, על כן, שהתוצאה – לפחות על סמך צפייה מוקדמת בכמה מפרקי הסדרה – אינה עומדת בציפיות. הסרטים, בני כשעה כל אחד, נעים מהילדותי ממש (“סופו המוחלט של העולם" של קרפנטר, על מרדף אחר עותק של סרט נדיר שכל מי שצפה בו השתגע) אל הסתמי לגמרי (“יצורים מיתולוגיים" של לנדיס, על רוצח סדרתי המתגלה כישות קדמונית).

יוצא מכלל זה הוא סרטו של דנטה, “מת לבחור" (רביעי, 12.4), קומדיית זומבים מבריקה וחתרנית המתארת את מה שקורה כאשר המתים-החיים, כולם חלליה של המלחמה בעיראק (אף שזו אינה מוזכרת בשמה), קמים מקברם על מנת לפקוד את הקלפיות, ולא, כמקובל, כדי לזלול בשר אדם. גיבורי האפיזודה הם צמד אנשי תקשורת ימניים – האישה היא פרודיה משעשעת על בעלת הטור והסופרת הרפובליקנית, אן קולטר – במהלך קמפיין בחירות נוכחי, ודנטה משכיל לעצב כמה סצנות סוריאליסטיות שנחקקות בזיכרון, כמו זו שבה חיילים אמריקאים מתים נעורים מתוך ארונות הקבורה שלהם, העטופים בדגל ארצות הברית ומסודרים שורות-שורות בהאנגר ענקי בשדה התעופה. זהו רגע מטפורי טעון של ביקורת פוליטית חריפה, וחבל ששאר פרקי הסדרה, 13 במספר, נותרים הרחק מאחור.

הצופה הישראלי, אגב, יזכה לבונוס מיוחד – האפיזודה "ראש בראש" (רביעי, 19.4), שביים טקאשי מייקה ואשר נפסלה בשלמותה לשידור על ידי רשת הטלוויזיה "Showtime” בטענה שהוא אלים מדי. הסיפור מתרחש ביפן של המאה ה-19, וגיבורו הוא עיתונאי אמריקאי התר אחר פרוצה שהתאהב בה ואשר נאלץ לזנוח אותה מאחור. החיפוש מוביל אותו לאי מסתורי המאוכלס בלעדית בבתי זונות אפלוליים. באחד מהם הוא פוגש באישה חסרת שם ומעוותת פנים המגוללת באוזניו את סיפורה הנורא של אהובתו. ככל שהאפיזודה מתקדמת היא נהיית יותר ויותר מהפכת קרביים, ועשירה בדימויים של התעללות אכזרית בנשים.

ניצחון העבר 

יותר מכל, מעידה "אשפי האימה" על מקומם של נסיכי הבעתה ההם, שיצרו פעם קולנוע נועז ומתריס, כזה ששילב בין זוועה

חזותית להומור שחור, ואילו היום הם לא יותר מאשר מודל לחיקוי. למעשה, רק ג'ורג' רומרו – המבוגר מרובם בכעשור – הצליח במידת מה לשמור על מעמדו המיתולוגי כ"מלך סרטי הזומבים" הודות לקאמבק שלו מהשנה שעברה, פרק רביעי עטור שבחים בסדרת סרטי המתים-החיים שלו, “ארץ המתים" שמו, שראשיתה ב-1968. ועם זאת, בשנתיים האחרונות זוכים הבמאים הללו לעדנה דווקא מצד פרחי אימה צעירים שמשגרים למסכים גרסאות חדשות לכמה מהיצירות הקלאסיות שהתקינו הוותיקים בשנות השבעים.

כך, למשל, עודכן ב-2004, ובהצלחה, הפרק השני ברביעיה של רומרו, “שחר המתים” (1978), שעניינו קבוצת ניצולים המתבצרת בקניון מפני פגרים מהלכים הצרים עליו. “טבח המנסרים מטקסס” המשפיע של טובי הופר מ-1974, על חבורת מטיילים הנופלת קורבן למשפחת קניבלים, ואשר האסתטיקה שלו נלקחה היישר משדות הקטל של וייטנאם, זכה לגרסה מחודשת ואפקטיבית בדרכה ב-2004. ואילו "הערפל" המפחיד שביים קרפנטר ב-1980, שבו רוחותיהם של שודדי ים שטובעו שבות לנקום בתושביה של עיירת חוף פסטורלית שאבות אבותיהם היו אחראים למותם, צולם שוב אשתקד, ולא הותיר את רישומו אצל הקהל והביקורת.

וזה עוד בלי להזכיר את העיבודים הנוכחיים ל-”The Hills Have Eyes”, שיצר ווס קרייבן, אמן חשוב אחר של הז'אנר בגלגולו המודרני, ב-1977, שגם בו נקלעים עוברי אורח תמימים לסביבה נידחת המאוכלסת בפראי אדם; כמו גם סרט הרוחות "הלילה ה-19” (במקור "אימה באמיטיוויל") מ-1979, שגרסתו המחודשת אשתקד חתמה את ימיהם המפוארים של אולפני מ.ג'.מ; ו"זר בטלפון" מאותה שנה, המספר על שמרטפית המאוימת באופן המצוין בשם הסרט. הסיטואציה הבסיסית של הסרט, שגלגולו העדכני הופץ בבתי הקולנוע באמריקה לפני חודשים ספורים, שימשה, אגב, השראה לסרט האימה "צעקה" כעשור וחצי אחר כך. אחרון, בשלב זה יש להדגיש, הוא העיבוד המחודש המתקרב אל המסכים של "אות משמים", שריצ'רד דונר עשה ב-1976 בכיכובם של לי רמיק וגרגורי פק, המוצלח בגל של סרטים, שבעקבות "תינוקה של רוזמרי" המופתי עסקו בלידתו של האנטי-כריסטוס.

כך נוצר ניגוד מעניין – בעוד "אשפי האימה" משמשת, במידה רבה, תעודת הפטירה האמנותית של היוצרים האמריקאים הללו, מעמדם המיתולוגי נדמה היום איתן מתמיד. אולי זה משום שבאמריקה של אחרי 11 בספטמבר, ניכרת ביותר תחושת האיום הקיומי שעלתה מהסרטים שצוינו לעיל: תמה חוזרת בהם היתה ייצוגו המעוות מתמיד של מוסד המשפחה האמריקאית, הרעיון שדור הבנים נופל קורבן למעשי העוולה שחוללו הוריהם, וכוחות בלתי נתפסים (רוחות, קניבלים, וכו') איימו שם על השלווה האמריקאית. יתר על כן, צילומי הזוועות מעיראק – הכוונה לסדיזם הברברי ולהתעללות הנוראה שחוו חיילים-שבויים מקומיים מידיהם של הכובשים-משחררים בני האימפריה האמריקאית – שמשו, ללא ספק, “השראה" לגל סרטי אימה עכשווי, שבו העינויים והסבל הפיזי מייצרים סידרה של דימויים גרפיים על גבול ה"סנאף”, שרודפים את הצופה הרבה אחרי שדעך אור המקרנה. ויבואו על העדות "המסור 1+2”, “הוסטל", ודומיהם.

אם בעבר היה האיום על השלווה האמריקאית מוחשי מאוד – העיירה היתה נופלת קורבן לרוצח סדרתי במסכה, שהיוותה חלק אינטגרלי מזהותו – החזרה אל סרטי האימה האמריקאים של שנות השבעים, ואל האשפים הגדולים בזמנם של הז'אנר, יש בה כדי להעיד על פחדה העכשווי של אמריקה מפני הזר והאחר, על תחושת החרדה הלאומית-קולקטיבית שכמותה, כך נדמה, לא נכחה בקולנוע האמריקאי מאז סרטי האימה של שנות החמישים, שביטאו את הבהלה הכללית מפני הקומוניזם וסכנות האטום (החשוב שבהם הוא “פלישת חוטפי הגופות” מ-1956, בבימויו של דון סיגל). מי שמאיימים עתה על שלמותה של אמריקה הם פנטומים שמגיחים מן הים, או משפחות רצחניות המקננות במדבריות, כאילו היו שם מאז ומעולם. כי הרי החרדה הגדולה של האומה האמריקאית בשעה קשה זו היא מפני אלה שאין להם שם ואשר לא ניתן להדבירם; מפני הרוע שמסתתר בשממה, ויום בהיר (או ערפלי) אחד תוקף אותה במפתיע.