דרום סין ממעוף התרנגול

היו לי כמה עניינים לסדר בהונג קונג לאחרונה. קורה שיש סידורים וצריך לקפוץ רגע לעיר, רק שבמקרה שלי הונג קונג מרוחקת כמה אלפי קילומטרים מליג'יאנג. אפשר לטוס אליה כמעט ישירות, אבל זול בהרבה, ולדעתי גם יותר כיף, לעשות את הדרך בתחבורה ציבורית. הזדמנות בשבילי לחוות את המרחק.

בדרך לקידמה

בקונמינג עליתי על רכבת. עשרים וחמש שעות עד לגואנגז'ואו והגבול ההונג קונגי. הסינים קוראים לרכבת "תרנגול הברזל". רשת צפופה של מסילות ברזל המכסה כמעט את כל חלקי מדינת הענק, ולאחרונה הגיעה אפילו לטיבט. המסילה שהתרנגול הזה נוסע עליה, מסילת נאנקון, נבנתה לפני שמונה שנים, והיוותה אז הישג הנדסי מרשים שהשלטונות מתגאים בו עד היום. התוואי עובר בכמה מהאזורים הנידחים בסין, בין הרים צחיחים, נהרות ועמקים וכפרים שעד לבוא המסילה היו מנותקים כמעט לגמרי מהעולם החיצון.

חלק גדול מהדרך עובר בתוך מנהרות, אבל ביניהן יש לי הזדמנות להציץ בפיסות קטנות של נוף חולף: איכר ותאו מים חורשים חלקת שדה, אשה מכבסת בבריכה קטנה, פריחה גדולה של שדות שעועית, חזירים שחורים רועים על אדמה אדומה, בתי לבנים ועצי אורן סביבם, עוד תאו מוביל עגלה, איש בכובע קש רוחב מושך אותו בחבל, משאית כחולה של "רוח המזרח" מעלה אבק על דרך עפר, בתי בטון וגגות אפורים, קבר לבן מסותת בעדינות באמצע חלקה מוכנה לזריעה, נשים נושאות דליים על אסל.

המראות המוכרים והאהובים של דרום מערב סין ממשיכים לחלוף, ואני לוקחת הפסקה מהם כדי לסקור את המראות בתוך הקרון. זה קרון מחלקה שנייה, או "דרגשים קשים". הדרגשים, למען האמת נוחים למדי, שלושה זה מעל זה. אני

 קיבלתי את האמצעי. בקצה כל קרון יש מיכל מים חמים והמזוודות מאוכסנות במדפים מעל לראשינו. שתים שיושבות לידי נוסעות לגואנגז'ואו, אבל הגיעו מצפון-מזרח המדינה. הן מלמדות אותי סלנג צפוני, שונה לגמרי מזה שאני מכירה. איש בחליפת פסים מתכונן לרדת בתחנה קטנה, עובדת הרכבת במדים כחולים עוברת עם עגלה של מצרכים למכירה. כולם קונים, אם לא הביאו מהבית, מיכלי פלסטיק עגולים של אטריות להכנה מהירה. רק להוסיף מים חמים, לחכות כמה דקות, וליהנות מהארוחה המסורתית של נוסעי תרנגול הברזל.

עגנון בקרון

הרכבת יוצאת לדרך אחרי עצירה, ועובדי התחנה מלווים אותה בדום מתוח. אני שבעה מהנוף ופונה לספר שלי, כשפתאום הרגשה של עקצוץ בגב מרמזת שמישהו מסתכל עלי.

הוא לוקח את הספר מהיד שלי, ובוחן אותו מכל הכיוונים. אני מראה לו על הכיוון הנכון לקריאה - מימין לשמאל.

- איזו שפה זאת?

- עברית.

- אה. איזו שפה זאת?

- עברית. השפה של ישראל.

- אה. מאיזו ארץ את?

- אמממ, ישראל.

- ישראל. שרון. חולה מאד.

הוא מחייך בגאווה על הידע שהפגין כרגע, וחוזר להסתכל בספר שלי, "תמול שלשום" של עגנון.

- מה כתוב כאן?

הוא מצביע על כותרת הפרק. אני מתרגמת את המילים "פרק ראשון - מבוא העיר". הוא מהנהן בהסכמה, מחליט שקיבל את כל המידע הדרוש, וממשיך לכיוון פינת העישון בקצה הקרון. אני חוזרת לספר.

חופים הם לפעמים

שנת לילה מתוקה לקול שקשוק הרכבת, ובבוקר, אני מתעוררת לנוף שונה לגמרי. ההרים הצהובים התחלפו בגבעות נמוכות וירוקות מאד. שדות אורז מוצפים, נהרות רחבים ובריכות, דגים וברווזים והרבה ערפל. עצים ירוקי עד ודקלי קוקוס, כפרים קטנים שמפנים מייד את מקומם לעיר הענקית גואנגז'ואו, אחד המרכזים התעשייתיים של סין. הנוף הירוק משתנה לנוף של מנופים, מנופים, ועוד מנופים. בכל כיוון מתרומם בניין חדש, ובין הבניינים משתרעות חצרות ענקיות מלאות מכולות עם תוצרת סין מוכנות למשלוח לכל קצוות תבל. כמה מהמכולות האלה אולי תראו בקרוב, עם הכתובת "China port" תקועות לצידכם בפקק באיילון.

גמרתי את כל הסידורים, התאווררתי ליד הים, החתמתי דרכון ועליתי שוב על תרנגול הברזל, במסלול אחר הפעם, עם עוד נופים, ועוד שותפים לנסיעה, ועוד הרבה אטריות אינסטנט, כל הדרך חזרה, מהים עד להר השלג.

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין לחצו פה .