האם אתחרט בזקנתי על כך שלא בגדתי?
"אני הכי פוחדת להצטער, ואני לא יודעת על מה אצטער יותר - על אי מימוש הפנטזיות, או על אי שמירת אמונים". בעקבות שאלה מהגולשים, ולכבוד הפסח, התפלספות על טבע החירות: האם בגידה היא מימוש החופש האישי של הבוגד, או דווקא שיעבוד ליצר. האם הנאמנות לבן זוג לאורך שנים מעידה על בחירה חופשית, או על השתעבדות למוסר ולמוסכמות?
“כשאגיע לגיל 70”, שאלה אותי אחת מקוראות הטור שלי, "עם מה ארגיש יותר שלמה? עם זה שבגדתי ומימשתי פנטזיות עזות שכמעט משתלטות עלי, או עם זה שהתאפקתי ושמרתי על אמונים ובלעדיות לבעלי? הכי הרבה אני פוחדת להצטער, ואני לא יודעת על מה אצטער יותר".
אבל מי קובע מה האדם רוצה באמת? האדם עצמו, יודעי דבר, או אולי החברה? זאת הבעיה. ה"רצון באמת" פותח פתח רחב להתערבות חיצונית בחיי הפרט, כפי שראינו בלא מעט דוגמאות בהיסטוריה. המשטר הקומוניסטי הרג מיליוני בני אדם ש"לא ידעו מה הם רוצים באמת". ה"רצון באמת" יכול להיות פטנט מוסרי, חינוכי, פסיכולוגי וידידותי לדיכוי החופש האישי. אני יכול לראות כיצד ארגונים חברתיים שונים פועלים כדי לאסור את הבגידה על פי חוק, בטענה שבגידה בחיי הנישואים היא לא מה שהבוגדים רוצים באמת.
אפשר להבין את השאלה גם כשאלה בדבר החירות. כולנו אוהבים את החופש, וכולנו אוהבים למצותו, והשאלה, כפי שאני מנסה להבין, היא אם בגידה בבעל היא מימוש החופש האישי של השואלת, או דווקא להפך - שיעבוד ליצריה. האם הנאמנות לבעל לאורך שנים מעידה על בחירה חופשית, או על השתעבדות למוסר שאינו לרוחה?
ישעיהו ברלין מבחין בין שני סוגים של חירות, שלילית וחיובית
נדבר, לכבוד חג החירות, על טבעה של החירות. ישעיהו ברלין מבחין בין שני סוגים של חירות, חירות שלילית וחירות חיובית. חירות שלילית היא "שטח ללא מכשולים" - חופש לכל דבר, לרבות לדברים שעלולים להזיק לי. אני חופשי גם כשאני מפזר את רכושי ברוח, מעשן סמים, מסכן את חיי, מוכר עצמי לעבדות, בוגד בבת זוגי ואפילו שם קץ לחיי. חירות חיובית, לעומת זאת, היא חירות לפעול למען טובת עצמי. כלומר, אני חופשי ככל שאני מצליח להימנע מפעולות שעלולות להזיק לי.
ברוך שפינוזה כותב שאדם הבוחר לפגוע בעצמו, משועבד לגורמים חיצוניים הגורמים לו לפעול בניגוד לטבעו. זו גם רוח הדברים של בית המשפט העליון בישראל, בפרשת קורטאם. אדם המסרב לקבל טיפול העשוי להציל את חייו, קובע בית המשפט, פועל "מתוך ערפול חושים וללא שיקול דעת מאוזן, וכי לאמיתו של דבר ישמח לאחר מכן, כאשר יתברר לו שחייו ניצלו". בית המשפט מבחין בין מה שהאדם רוצה ברגע מסוים, לבין מה שהוא רוצה באמת. כדי שאדם יידע מה הוא צריך לעשות, קובע אריסטו, עליו לדעת מה הוא רוצה באמת.
זו התשובה לכאורה לאשה החוששת שבגיל 70 היא עלולה להצטער, במחשבה לאחור, על שלא בגדה בבעלה. עליה לשאול את עצמה, האם היא רוצה באמת לבגוד בבעלה? היא רוצה לממש פנטזיות, אבל האם היא רוצה באמת לממש פנטזיות נוכח העובדה שהמימוש כרוך בבגידה בבן זוגה? אדם החושש מניתוח אינו רוצה בניתוח, אבל האם הוא באמת לא רוצה בניתוח שיכול להבריאו?
אבל מי קובע מה אנחנו "באמת" רוצים?
טוקבק כדורבנות:
בגידה: זה לא הסקס, אלא השקר
המבין באדם, ונשוי באושר
חברים וחברות, תהיו ישרים עם עצמכם. לא בושה ליהנות, לחוות, להשתמש במה שהטבע נתן. זה לא מפיג את האהבה, היא רק מועצמת. לא צריך להכריז בקולי קולות, רק לקחת בחשבון את האפשרות ולפרגן. לא לעשות מזה ספורט, אבל כתבלין, כתוספת מידי פעם, למה לא? בעקבות המאמר של אבינועם בן זאב, הצעה לטרמינולוגיה אחרת
חזרנו אל נקודת המוצא. האם מעשים מתוך שיקול דעת הם סממן של חופש? לא בטוח. הרגש מפעיל אותנו לאו דווקא על פי שיקול דעת, ואנחנו מברכים אותו על כך. האם חופש הוא מצב בו הכל מותר? "להיות חופשי", טוען ג'ון סטיוארט מיל, "אין פירושו שתינתן למישהו רשות להפקיר את החופש שלו".
חופש אינו הפקרות. האם חופש הוא היכולת לפעול על פי מה שאני באמת רוצה? כן, בהחלט כן, אבל האדם עצמו הוא היחיד שיכול לדעת מה הוא רוצה באמת, והאדם עצמו הוא לעיתים קרובות שופט גרוע של עצמו.
אבינועם בן זאב הוא פילוסוף. ניתן לשלוח באימייל דילמות מוסריות בנושא אהבה ויחסים, ואולי הוא יבחר להתפלסף עליהן כאן. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפונים.
מומלצים
