למה מי מת? אי סדרים בפעילות רשם ההקדשות

יש מוסד אחד בארץ החולש על מאות מיליוני שקלים, שאמורים היו להיות מופנים בדיוק לאותם גורמים שכה זקוקים לו: חולים, עניים, יתומים, נכים, והרשימה עוד ארוכה. המוסד הזה אחראי לנכסים ואדמות שנתרמו על-ידי אנשים לטובת הציבור, בתנאי שישמשו למטרה אותה קבע התורם - אך אין לו אפשרות לפקח על הנכסים האלה.

המוסד הזה, רשם ההקדשות שמו, לא רק שאינו מוכר לרוב הציבור, גם המדינה, מתברר, לא מייחסת לו חשיבות רבה: הוא מורכב משלושה אנשים בלבד שפועלים ללא כל תקציב. ובתנאים האלה, זה לגמרי לא מפתיע שנכסים וכספים שאמורים היו להיות מופנים לרווחת הציבור מגיעים לידיים הלא נכונות, שעושות בהן שימוש לא נכון.

היום חולש רשם ההקדשות על 2,500 הקדשות ציבוריות, שנאמדות בחמישה מיליארד שקל, ועל כ-1,000 חלקות קרקע. אברהם קפלן, לשעבר רשם ההקדשות, מעריך כי בנוסף יש מאות הקדשות ציבוריות שהמדינה כלל אינה יודעת על קיומן, או לחלופין - נעשה בהן שימוש שסותר את צוואת התורם. "העניין בהקדש הוא בעיקר פסיכולוגי", מסביר קפלן. "אנשים סמוכים ובטוחים כי גם אחרי שילכו לעולמם ייעשה ברכושם מעשה אצילי".

מעשה אצילי? לא תמיד. עם השנים מגלים חלק מהנאמנים, האחראים על ההקדש, פחות ופחות עניין במטרה. במקרה הטוב הם מזניחים את הפיקוח ויוצרים מצב בו גורמים שונים, פרטיים או ציבוריים, משתלטים על הרכוש ועושים בו כרצונם. במקרה הפחות טוב הם שולחים יד ארוכה ועושים ברכוש הרב שעליו מונו לפקח כבשלהם.

הצורך למנוע ניצול לרעה של הרכוש הציבורי העצום הזה הביא להקמת משרד רשם ההקדשות במסגרת משרד האפוטרופוס הכללי. תפקידו להוות את עיניה המפקחות של מדינת ישראל. במשך השנים, כאמור, לא ניתנו לו הכלים לעמוד במשימתו. "למדינת ישראל היו סדרי עדיפויות שונים", טוען רשם העמותות ירון קידר, שקיבל עליו לאחרונה גם את תפקיד רשם ההקדשות.

"הסיבה לזלזול נובעת משני כיוונים. הראשון, בידיו של רשם ההקדשות לא ניתנו כל סנקציות. השני, כספי ההקדשות מיועדים לציבור ואינם מגיעים לקופת המדינה. כיוון שזו, לכאורה, לא הרוויחה, היא גם לא ממש טרחה להשקיע מאמצים בפיקוח. כך נזנחה פעילות המשרד ונוצר מצב בו מאות מיליוני דולרים שהיו אמורים להגיע לקהל הנזקק, מעולם לא הגיעו לידיו".

הכסף של היתומים והעזובים: מימון תלמידי כולל ובעלי תשובה

אחת הדוגמאות הבולטות למצב הוא סיפורו של בית היתומים "דיסקין" הירושלמי, שנוסד ב-1881 ופועל בבניין מהודר בגבעת שאול. בשנת 1977, במטרה למסד את המקום שהיה בידיים פרטיות, נרשם "בית המחסה הגדול ליתומים דיסקין" כהקדש ציבורי, ומטרותיו פורטו בבירור בפנקס ההקדשות: "ייסוד בית יתומים במטרה לחנך ולכלכל יתומים ועזובים בישראל".

ב-1995 מת המנהל הרב אברהם רוטשטיין, שעמד בראש חבר הנאמנים. את מקומו ואת סמכויותיו תפס בנו נחום. הרשם לשעבר קפלן: "הרב רוטשטיין הזמין אותי לבקר בדיסקין. במהלך הסיור בחדר האוכל שמעתי את הילדים מדברים אידיש במבטא לא מקומי. שאלתי אותם מאיפה הגיעו והתברר כי הגיעו מבוסטון ומקליפורניה. כששאלתי אם הם יתומים ענו: 'חס וחלילה, הורינו שלחו אותנו ללמוד תורה בארץ ישראל'. באותו רגע התחלתי לחשוד שהמקום אינו משמש ליתומים, אלא לגורמים אחרים לחלוטין".

במכתב משנת 96' שהופנה לרב רוטשטיין כתב קפלן: "מבדיקת הדו"חות עולה, כי בשנת 95' חולקה תרומה בסך 2,704,756 לתלמידי כולל ולבעלי תשובה, אשר

לכאורה אינה תואמת את מטרות ההקדש (תמיכה ביתומים ונזקקים)".

ב-99' הגיש רשם ההקדשות כתב תביעה, בו נטען כי במקום לסייע ליתומים בכסף הנתרם עבורם, משתמשים אנשי דיסקין בסכומי העתק למימון 11 עמותות תורניות, בתי תלמוד וישיבות. קפלן טוען בכתב התביעה: "הנאמנים, העומדים בראש הקדש יוקרתי, רב היקף ובעל תקציבים גדולים מאוד, הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם וניהלו את תקציבו הגדול של ההקדש לצורך מימוש תפיסת עולמם ולמטרות זרות נוספות, עד שהמוסד על-שם דיסקין הוא היום מרכז לישיבות ולא בית יתומים".

הרב רוטשטיין שכר את שירותיו של עורך-הדין יעקב ויינרוט, ובמהלך שנת 2000 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, על-פיו ייפתח הקדש נוסף בשם "קרן היתומים על-שם דיסקין", שאליו יוזרמו כספי התרומות הספציפיות.

הרב נחום רוטשטיין מסר בתגובה: "בסופו של יום, כל שסוכם עליו היה שינוי מטרות ההקדש על-מנת להסיר ספק ולהבהיר כי ההקדש אינו עוסק ביתומים בלבד, דבר שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים. הרב רוטשטיין מכר את ביתו, כמו גם נכסים אחרים שלו, והעביר כספים אישיים רבים שלו ושל בני משפחתו על-מנת לסייע מאמצעיו שלו לבית היתומים אותו הוא מנהל וכדי לסייע בכיסוי חובות של המוסד".

"השימוש אליו שאפה התורמת אינו מעשי". הגן הבוטני (צילום: עמית שאבי)

הכסף של החירשים: גן בוטני באוניברסיטה העברית 

ב-1961 החליטה אזרחית אמריקאית בשם מרים שלזינגר להקדיש חלקת קרקע בת 11 דונם בנתניה, ועליה מבנה חד קומתי קטן, לאוניברסיטה העברית בירושלים. לימים תהווה הקרקע חלק מהמתחם היוקרתי ביותר של העיר - שדרות ניצה. שווי השטח הוערך בשנות התשעים בכ-14.5 מיליון דולר.

בידיעת התורמת נרשמה הקרקע בטאבו על-שמה של "הקרן הקיימת לישראל" ובנוסף נרשמה הערת חכירה למשך 49 שנים ואופציה ל-49 שנים נוספות לזכות האוניברסיטה העברית. שנה לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם משולש, בו קבעה התורמת מפורשות כי ניתן יהיה לעשות שימוש במבנה ובשטח לשלוש מטרות בלבד: בית נופש לעובדי האוניברסיטה, מוסד לחירשים וכבדי שמיעה או לשם הקמת בית הבראה לחולי סרטן. בנוסף ציינה התורמת, כי אם האוניברסיטה העברית לא תהיה מעוניינת בנכס ובקרקע למטרות אלה, ניתן יהיה למכור את השטח ולהשתמש בתמורה עבור כבדי שמיעה או חולי סרטן בלבד.

עד תחילת שנות התשעים אכן שימש המבנה הקטן כדירת נופש לסגל הבכיר של האוניברסיטה. במהלך כל אותה תקופה לא טרחו "קק"ל" והאוניברסיטה לרשום את הקרקע כהקדש אצל רשם ההקדשות, בטענה כי לא מדובר בהקדש אלא במתנה.

בספטמבר 1998 הוצא השטח למכירה. הרוכשת שילמה תמורת הקרקע 11 מיליון דולר ועמדה להקים עליו מגדלי מגורים מפוארים. על-פי ההסכם ופרוטוקולי "קק"ל" הועברו מיליון דולר לאוניברסיטה, מיליון דולר ל"קק"ל", קרוב למיליון דולר למשפחת המקדישה ושאר הכסף לקרן שמטרתה, לא פחות ולא יותר, הקמת גן בוטני בשטח הקמפוס בגבעת רם.

בדצמבר 2000, כ-40 שנה לאחר שהתקבלה התרומה, נזכרות "קק"ל" והאוניברסיטה לרשום את ההקדש אצל רשם ההקדשות. קפלן דחה את בקשתם: "תנאי ההקדש של שלזינגר היו מאוד מפורשים. לא קיבלתי הסברים מניחים את הדעת מדוע לא ניתן היה לפעול בהתאם להוראות ההסכם".

כיום מונח התיק על שולחנו של השופט בדימוס עזרא קמא, שמונה על-ידי בית המשפט לשמש מגשר בפרשה. בקרוב יידרש קמא להחליט האם על "קק"ל" והאוניברסיטה העברית להחזיר את 11 מיליון הדולר שקיבלו עבור מכירת השטח לקופת הקדש שלזינגר, כולל ריבית והצמדה, ומי ישמשו נאמנים ונהנים של ההקדש. אל תוך הסיפור נכנסו גם "האגודה למלחמה בסרטן" ובית החולים לניאדו, הדורשים להפוך לנאמנים החדשים של ההקדש הוותיק.

מ"קק"ל" נמסר כי "ההחלטה למכור את הנכס ולייעד את תמורתו לצורכי הגן הבוטני נבעה מהקשר המיוחד והמועדף של גברת שלזינגר ז"ל לאוניברסיטה העברית, ממעמדו וחשיבותו של פרויקט הגן הבוטני ומהחשיבות שייחסה גברת שלזינגר לערכי שמירת נוף וטבע".

מהאוניברסיטה העברית נמסר כי "כאשר הוחלט שהשימוש הראשי אליו שאפה התורמת אינו מעשי, וכך גם השימושים האלטרנטיביים, הוחלט, במנגנון שנקבע על-ידי התורמת, למכור את הקרקע ואת התמורה להקדיש לטובת "עמותת הגן הבוטני", שמחזיקה ומתפעלת את הגן לטובת כלל הציבור. האוניברסיטה לא נהנתה מכספי מכירת התרומה, למרות שהמטרה הראשונית של התורמת הייתה לטובת עובדי האוניברסיטה".  

"ההקדש לא יימכר ולא ייגאל ולא יינתן". גן צ'ארלס קלור (צילום: טל כהן)

הכסף של החולים: בית מלון ותחנת דלק  

את עשר השנים האחרונות הקדיש יצחק ארבוס לאיתור הקדשות בלתי רשומות במדינת ישראל. חלק מהזמן עשה זאת במעמד של קבלן משנה בשירות המדינה. בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים נתקל ארבוס בשטר הקדש מסוף המאה ה-19, שנכתב על-ידי יוסף בן עזרא חיים נייגו, תושב יפו. נייגו היה בעליה של חלקת קרקע בת 14 דונם על חוף ימה של יפו, עליה ניצבים היום חלק מגן צ'ארלס קלור, חניון בתשלום, תחנת דלק וחלק ממלון דן פנורמה.

מספר חודשים לפני מותו החליט נייגו לרשום את החלקה ואת המבנה שניצב עליה כנכס הקדש, שישמש לאחר מותו להקמת בית חולים לתושביה היהודים של יפו. "ההקדש לא יימכר ולא ייגאל ולא יינתן ולא יקובל במתנה ולא יתחלף ולא יומר עד יירש אלוקים את הארץ ומלואה", כתב נייגו.

ב-1907, זמן קצר לאחר מותו, הוקם על החלקה בית החולים שערי ציון, שנסגר עשר שנים אחר-כך. במהלך מלחמת השחרור נהרס המבנה. במחצית שנות השבעים הפקיעה מדינת ישראל את השטח, תוך שימוש בסעיף 19 לחוק הקרקעות הקובע כי ניתן להפקיע אדמה מבעלות פרטית במידה וההפקעה נועדה למטרות ציבוריות.

לפני שהעבירה את הקרקע לידיה של עיריית תל אביב, על-מנת שתשתמש בה למטרות ציבוריות, מכרה המדינה חלקים מהקרקע של נייגו, שנתרמה כאמור אך ורק לשם הקמת בית חולים, לרשת מלונות דן ולחברת הדלק פז. עתה דורשת "האגודה למלחמה בסרטן" לקבל מהמדינה פיצויי הפקעה בגין מכירת השטח של נייגו, כדי שאלה ישמשו לרכישת תרופות שמחוץ לסל התרופות. עיריית תל אביב מסרה כי תגובתה תינתן בבית המשפט.