קלון הלבנטיניות

"באר שבע תוכננה ללא תפיסה מרכזית, והיא חסרה גיבוש אורבני. מבחינת העיצוב אין היא מתאימה לשולי המדבר, ולמרות שאוכלוסייתה מונים כבר מעל 100,000 נפש, לא נמצא בה קנה מידה וייחוד של עיר גדולה" (האדריכל המקומי יוסף שרשבסקי, 1978).

"התמונה התבהרה לאט: באר שבע אינה עיר ברוב המובנים המודרניים של מקום כזה. (...) באר שבע היא הלא-עיר של המדינה" (הפובליציסט גדעון סאמט, 1992).

"באר שבע מזמן אינה עיירה נידחת בדרום הרחוק. באר שבע היא "בירת הנגב", ומונה כיום כ-130 אלף נפש. אבל למרות התואר המחייב, ולמרות האוכלוסייה המתרחבת, באר שבע היא כנראה המכוערת והמוזנחת בערי ישראל" (אמיר רוזנבליט, עיתונאי שגדל בעיר ומשמש היום דובר אוניברסיטת בן גוריון, 1993).

"הגדול שבכישלונות הוא, אולי, הכישלון לעשות את באר שבע למקום בעל אנרגיה עירונית, לעיר, שתושביה מזהים את הריח הלוקאלי שלה ואוהבים אותו", "הגעתי אל העיר בנסיעה נעימה ברכבת, קוראת את דפיו האחרונים של הספר. לראשונה בחיי שמתי לב עד כמה העיר מאובקת ומכוערת, בדיוק כמו שמתאר אותה בן סימון" (ניסים קלדרון ואחריו שרה אוסצקי-לזר, בעקבות הספר "עסקה אפלה בדרום" של דניאל בן-סימון, 2002).

כפי שאפשר להתרשם מן הציטטות המובאות לעיל, באר שבע היא מקום שמושמץ בעקביות ובחריפות יוצאות דופן מאז 1917 ועד היום. הקולוניאליסטים הבריטים, שכבשו את העיר מידי העותמאנים רק לאחר שלא עלה בידם להתקדם צפונה ממצרים דרך עזה הנחשקת, הם שהחלו במלאכת תיוגה של ה"עיר" - שנראתה בעיניהם בסך הכול כ"כפר גדול מזוהם ומוזנח". מנקודת מבטם האירופוצנטרית, לא יכלו הבריטים אלא להתייחס לבאר שבע - יישוב שהקים מחדש "האיש החולה על הבוספורוס" כדי לשמש בירה לשבטי ה"בדואים" בנגב הצחיח - כאל ישות "לבנטינית" טיפוסית. משנת 1917 ואילך, ובייחוד בעקבות כיבוש הנגב ו"שחרורה" של באר שבע בידי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות, המשיכו ללוות את העיר תנאים פוליטיים וחברתיים שלא אפשרו לה להתפתח, לשנות את מעמדה האזורי והארצי, ולהיפטר מסטיגמה

קשה של נחשלות. בדיעבד יתברר כי הסתייגותם החריפה של מייסדיה העבריים של באר שבע מן "המתחם הלבנטיני" של העיר התורכית וניתוקם של הבדואים מן העיר הם מעין "חטא קדמון" שהנציח את מצבם העגום של העיר ושל האזור כולו.

מסוף שנות השישים של המאה העשרים הלכה והתגבשה המציאות האורבנית בבאר שבע במתכונת פרדוקסלית ייחודית, שזיכתה את העיר במנה גדושה במיוחד של לעג ובוז. מצד אחד, באר שבע היא העיר החדשה היחידה בישראל שהוקמו בה בית חולים, אוניברסיטה ומפעלים בעלי רמה טכנולוגית גבוהה; ומן הצד האחר, רוב אוכלוסייתה של העיר נמנתה עם השכבות הנמוכות ממוצא מזרחי. השכבה המבוססת ה"אשכנזית", שפעלה ב"מתחם האירופי" שנמצא בתוך מה שנדמה כ"עיירת פיתוח גדולה" (ש"העיר העתיקה" במוקד שלה), החלה עוזבת את העיר ל"יישובים קהילתיים" סמוכים (או שנשארה לגור בה אבל התנכרה לה ולתושביה העממיים ה"אחרים"). מציאות שבה "אנשים טובים" - או בנוסח הישראלי "אנשים מן היישוב" - מתרחקים מן העיר היא מכשול מרכזי בפני התפתחות ומקור בלתי נדלה, בייחוד בישראל, לתיוג שלילי. גם היום, אם להביא בחשבון את מצבו של שוק הנדל"ן בבאר שבע, למשל, לא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר ב"עיר מקוללת". פרדוקסלית, ככל שהקריה האקדמית (שהיא בבחינת עיר אחרת) הולכת ומתעצמת, כך הולך ונפגע מעמדו ודימויו של היישוב שסביב לה.

"לא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר ב'עיר מקוללת'". (צילום ארכיון: גילי סופר)

אחד הטיעונים העיקריים המובאים בספר הוא שעוצמת הסטיגמה של באר שבע - "הלא-עיר של המדינה", בלשונו של סאמט - נובעת לא רק ממצבה האובייקטיבי הרדום והמוזנח שאינו יאה לעיר מחוז, אלא גם, באופן ישיר, מהלבנטיניות המוחצנת שלה. הלבנטיניות, או נכון יותר שלילת הלבנטיניות, תפסה ועודנה תופסת מקום מרכזי בשיח הציוני האירופוצנטרי, המעמיד בלב "המעשה הציוני" את המתיישבים היהודים האירופאים הוותיקים. הן הסכסוך הישראלי-ערבי והן השסע העדתי בין מזרחים לאשכנזים נתפסים ומומשגים בשיח הציוני ההגמוני כמאבק בין המערבי, הנאור, המודרני, ובין הלבנט, הפרימיטיבי, הנחות. שרידותם הגבוהה של שני קווי השסע הללו מצריכה פעולת הזנה מתמשכת של חידוד ותיוג אובייקטים "לבנטיניים"; ובאר שבע, שיש לה גם עבר "ערבי" וגם הווה "מזרחי" (וגם עבר קרוב אשכנזי, שכאמור התנתק מן העיר), היא אחד האובייקטים החביבים ביותר על החברה הישראלית לשם כך.

שבע-עשרה שנים בלבד קודם שהתחיל תהליך הסטיגמטיזציה השלילית של באר שבע, בשנת 1900, גאלו התורכים את אתר באר שבע משיממונו (שנמשך יותר מאלף שנים), והקימו עיר חדשה שנועדה להיות, כאמור, עיר מחוז לנגב. במעשה זה הם היו עשויים לשחזר את ימיה הגדולים של באר שבע מתקופת מלכות יהודה (המאה השמינית והשביעית לפני הספירה) ומהתקופה הביזנטית (מן המאה השלישית לספירה עד ראשית המאה השביעית). כמו בימי התורכים,  כך גם בזמן מלכות יהודה, שהשתרעה מירושלים ועד ים סוף, ולא מ"דן ועד באר שבע", נחלצה באר שבע ממעמדה המשפיל כשולֶיה הדרומיים של "הארץ הנושבת". באמצעות השוק והמסגד, שנבנו מיד עם ההחלטה להקים באתר באר שבע עיר מחוז שתשפר את אחיזתו של השלטון המרכזי בבדואים של הנגב, נוצרה דינמיקה כלכלית ותרבותית שעשתה את באר שבע לעיר המגלמת זהות אזורית ייחודית, ובמידה מסוימת גם כוח כלכלי עצמאי. רוב תושביה של באר שבע במחצית הראשונה של המאה העשרים אמנם היו סוחרים אמידים מעזה ומחברון (ובעיר אף התקיימה קהילה יהודית קטנה שחבריה היו בעלי מקצועות מודרניים), אבל עיקר המאמץ שהשקיעו התורכים

בהקמתה של העיר התמקד ללא ספק דווקא באוכלוסייה הבדואית של תושבי הנגב. השלטון העותמאני, שביקש מחד גיסא לחזק את שליטתו באוכלוסייה זו, ומאידך גיסא להבטיח את נאמנותה של האוכלוסייה רבת החשיבות הזו, דאג לשתף ולערב את מנהיגי השבטים הבדואים בניהול העיר והמחוז כולו.

בשנים 1900-1917 היתה אפוא באר שבע בעלת מעמד כלכלי ואדמיניסטרטיבי עצמאי. יתר על כן, המתכננים העותמאנים השכילו ליצור מבנה עירוני המשלב בין רוח אוניברסלית של קדמה ובין מאפיינים מקומיים-פרטיקולריים. בניגוד גמור למה שעתיד לאפיין את באר שבע בשלטון ישראל, משקלם של המעמדות הנמוכים בעיר בתחילת המאה היה קטן יחסית (למעט ימי רביעי, שבהם פעל השוק, וימי שישי, שבהם היה המסגד החדש שנבנה מקור משיכה לאוכלוסייה הבדואית). בעוד שבשלהי התקופה העותמאנית התגוררה בעיר אוכלוסייה עירונית איכותית, הרי ש"האנשים הטובים", בני המעמד הבינוני-גבוה, החלו לנטוש את באר שבע מסוף שנות השישים ואילך - דבר שתרם רבות לסטיגמה הלבנטינית שלה. העולים החדשים, ובייחוד ה"לבנטינים" שהגיעו אל העיר בהמוניהם מאסיה ואפריקה עם הקמת המדינה, היו למרכיב הדמוגרפי המכריע בבאר שבע, ודחקו אט-אט את התושבים הוותיקים והמבוססים יותר. נטייתם של הוותיקים לעזוב את העיר גברה בשנות השבעים והשמונים, כשפחתה יכולתם לשלוט שליטה אפקטיבית בפוליטיקה העירונית.

דבר נוסף שהיה לבאר שבע לרועץ הוא אי השתייכותה לחברת היישוב הוותיקה, שקדמה למדינה. עם הניצחון במלחמת השחרור והשגת הריבונות התחלקה החברה הישראלית ל"ישנה וטובה" לעומת "חדשה", והחדשה היתה עד מהרה ל"ישראל השנייה", שרוב אוכלוסייתה עולים חדשים מאסיה ואפריקה. התנאים הגאוגרפיים-הכלכליים הקשים באזור באר שבע ונטייתה של הציונות לשטחים חקלאיים פוריים הביאו מלכתחילה להתיישבות יהודים בעמקים הצפוניים של ארץ ישראל. ואולם הסיבה החשובה ביותר לאי הקמתה של קהילה עברית יציבה וגדולה בבאר שבע בתקופת היישוב היא המדיניות האימפריאליסטית הבריטית.

הבריטים העניקו לערי החוף של הים התיכון - עזה וחיפה - מעמד חשוב הרבה יותר מזה שהיה להן בזמן שלטון התורכים. בד בבד, עם עליית חשיבותן של ערי החוף, ירד מעמדה של באר שבע, שהיתה לה עדנה קצרה יחסית בשלהי השלטון העותמאני בארץ ישראל. הן חיפה והן עזה זכו למעמד של עיר מחוז ראשית מידי הבריטים, ואילו בזמן התורכים הן היו שתי ערי נפה - בדומה למעמד שקיבלה באר שבע מידי התורכים בשנת 1900. הבריטים נהגו בחיפה בדיוק כפי שנהגו התורכים בבאר שבע, ובזכות חשיבותה האסטרטגית בעיניהם כפו על הקהילות היהודית והערבית לזנוח את שאיפותיהן הפרטיקולריות ולהירתם למען שגשוגה של העיר. ביטוי לכך אפשר לראות בעובדה שלמרות החלוקה הגיאוגרפית שהתגבשה בחיפה בין שתי הקהילות נותרה העירייה משותפת, והיתה בסיס חשוב לסולידריות בין-עדתית במשך כל תקופת המנדט. מאורעות תרפ"ט אמנם העיבו על היחסים בין שתי הקהילות בחיפה, אבל בבאר שבע גרמו המאורעות לעזיבתה של הקהילה היהודית הקטנה והחשובה שפעלה בעיר משנת 1901. אילו היו הבריטים מייחסים חשיבות לבאר שבע, היו מנסים למנוע את עזיבתם את העיר, וגם הגורמים הציוניים היו בוודאי מייחסים לה חשיבות ודואגים ליישבה ביהודים רבים יותר. באר שבע אמנם שילשה את אוכלוסייתה בשלושים שנות שלטונם של הבריטים בעיר, מכאלפיים איש לכששת אלפים, אולם חיפה, לשם השוואה, הכפילה את אוכלוסייתה פי שישה באותו הזמן - מכעשרים אלף איש ליותר ממאה ועשרים אלף.

"חזונו של בן גוריון לא כלל את באר שבע" מבצע יואב (צילום ארכיון: לע"מ) 

דוד בן גוריון החל להתעניין בנגב מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, ומגמה זו הגיעה לשיאה סמוך למלחמת השחרור ובמהלכה. ואולם, ובמלכודת זו נפלו אחדים מחוקריה של באר שבע העברית, חזונו של בן גוריון בנגב, שאותו כינה "השטח הריק בדרום", בעצם לא כלל את באר שבע. יתר על כן, הרעיון של באר שבע כעיר מחוז גדולה, "בירת הנגב", אפילו סתר את תפיסתו של בן גוריון בנוגע לנגב. התיישבות כפרית חקלאית, המצוידת בידע טכנולוגי מתקדם, היא שהיתה אמורה, על פי בן גוריון, לעשות את הנגב לאזור שישיג את יעדיה הלאומיים של מדינת ישראל (קליטת עלייה, ביטחון).

החזון של באר שבע כעיר גדולה, "עיר לדוגמה" שתהיה העיר הרביעית של ישראל, קדח במוחו של דוד אחר, דוד טוביהו, איש סולל בונה שנשא את הרוח האקטיביסטית של גדוד העבודה. טוביהו, ראש העיר הראשון של באר שבע הישראלית, גייס את עוצמתה האדירה של סולל בונה באותם הימים ואת קשריו האישיים הטובים עם אישים בכירים בהנהגה הישראלית כדי לקדם את ענייניה של העיר, שלא זכתה להתייחסות ראויה ממשרדי הממשלה. כדי להבטיח שבאר שבע תזכה למעמד של עיר מחוז (היא אכן זכתה בו, רשמית לפחות, בשנת 1953) טרח טוביהו להגדיל את שטח השיפוט של העיר ולפרוס את "יחידות השכנות" של "עיר הגנים" המתוכננת על פני שטח גדול. המרחבים הגדולים שנוצרו בין השכונות, ובין מפעל הסתדרותי אחד למשנהו באזור התעשייה, נותרו שוממים באקלים הצחיח של באר שבע, והעניקו ליישוב מראה מוזנח, שהיה למרכיב חשוב בדימוי הירוד של העיר "המאובקת והמכוערת".

התנאים הפוליטיים והחברתיים שבהם התפתחה העיר לאחר הקמת מדינת ישראל היו בלתי אוהדים ובעייתיים במיוחד, והעצימו את הקשיים שנבעו מהתנאים האקולוגיים-גאוגרפיים-כלכליים, שממילא אינם קלים באזור הנגב. הניתוק של באר שבע מעזה וחברון שלל מן העיר את היזמים הכלכליים המרכזיים שהיו אחראים לתנופת התפתחותה בזמן התורכים ובזמן האנגלים. בעקבות המלחמה הצטמצמה לכדי חמישית האוכלוסייה הבדואית סביב העיר. עורף אוכלוסייה חשוב זה של העיר ממילא היה אמור להתנתק מבאר שבע בשל שיקולים לאומיים-יהודיים, ולהתכנס באמצעות ממשל צבאי לתוך "אזור הסייג".

התנאי היחיד שכן התקיים בהתפתחותה של באר שבע היה שפע של עולים-מהגרים שהיו זמינים לבוא ולהתיישב בעיר. ואולם הגל האדיר (צונאמי?) של העולים, שרבים מהם נראו מוזרים בשל ה"לבנטיניות" שלהם, הרתיע את הוותיקים, והם נמנעו מלצאת אל יישובים חדשים ונצמדו למרחבים הישנים. באר שבע יצרה רתיעה מיוחדת, ואותם ותיקים שהחליטו בכל זאת לבוא אליה הקפידו לעזוב אותה בסופי שבוע, וכך יצרו בגופם את האמרה המשפילה המפורסמת ש"הדבר הכי טוב בבאר שבע הוא הכביש לתל אביב". אין הכוונה לכביש המהיר המוכר, אלא לכביש שהוא היום הכניסה המערבית אל העיר מנתיבות ואופקים. הכביש המהיר נסלל רק בראשית שנות השבעים, והדבר יכול ללמד על מעמדה השולי של באר שבע במדינה. העיר, שהיתה ידועה בעבר כצומת דרכים חשוב, הפכה לסובלת העיקרית מבידודה של המדינה היהודית החדשה במרחב המזרח תיכוני. באר שבע אמנם נהנתה ממעמד ביטחוני מסוים (שירד אחרי 1967, ועוד יותר לאחר הסכם השלום עם מצרים ב-1979), אבל נוכחותו הבולטת של הצבא בעיר הביאה על העיר את הדימוי הלא מחמיא של "יישוב חיילים".

עניין חשוב מעין כמוהו להבנת ההיסטוריה האומללה של העיר באר שבע בשלטון ישראל קשור בהשתנות התרבות הפוליטית בחברה הישראלית עם קום המדינה, ובמעבר מוולונטריות יישובית לממלכתיות מדינתית. מעמדה של הלאומיות היהודית - ויש שיאמרו הלאומנות היהודית - נותר איתן גם לאחר הקמת המדינה, והוא איתן עד היום (למרות דעיכה מסוימת שנרשמה בו מראשית שנות השמונים של המאה העשרים). עם זאת, הפוליטיקה הלאומית השתנתה מן הקצה אל הקצה עם הקמת המדינה, ועל כן באר שבע, כעיר חדשה, לעולם לא תוכל ליהנות מן היוקרה של הלאומיות היישובית-העברית למהדרין. מאחר שבחברת היישוב לא היתה מחיצה בין התחומים הלאומיים של עלייה והגנה ובין התחומים האזרחיים הרגילים של בריאות וחינוך, מוסדות כמו בתי חולים ובתי ספר רגילים וגבוהים בערים הוותיקות נעשו אתרים לאומיים בעלי חשיבות. משמעות הדבר היא שאת בית החולים והאוניברסיטה - גאוותה של באר שבע - אשר נוסדו הרבה לאחר קום המדינה, לעולם לא תאפוף ההילה האופפת מוסדות ותיקים מן הסוג הזה בשלוש הערים הגדולות. גם "אובססיית הממלכתיות" שאפיינה את העשור הראשון למדינה השפיעה לרעה על המראה של העיר. הגמישות והספונטניות שליוו את בנייתן של הערים הוותיקות שיוו להן חן עירוני, וחסכו מהן את האופי הדל והמשמים למראה שנוצר עקב בנייה ממלכתית אחידה, אפורה ונטולת דמיון, שהתבצעה באופן מואץ ובהיעדר משאבים מספקים.

"בנייה ממלכתית אחידה". שיכון בבאר שבע (צילום ארכיון: מאיר אזולאי)

התמורות הגדולות שהביאו אִתן המלחמה, הריבונות, הממלכתיות והעלייה ההמונית השפיעו במיוחד על התעצבותה של החברה הבאר שבעית. מנהלים בכירים של סולל בונה - ראש וראשון להם היה דוד טוביהו, מנהל מחוז דרום של החברה ההסתדרותית רבת העוצמה - ליוו את כוחות צה"ל בהתקדמותם דרומה, ואף נטלו חלק משמעותי בהתקדמות הזאת. תפיסת עולמם האקטיביסטית משכה אותם אל האתגר של בניין עיר גדולה על סף המדבר. קצינים בכירים יותר או פחות, דוגמת מאיר בץ וששון בר-צבי, הגיעו אף הם אל העיר מיד עם כיבושה וקשרו את גורלם בגורלה. שתי הקבוצות הקטנות הללו, הם ובעלי תפקידים במוסדות ממלכתיים, יהיו לרובד העליון של החברה הבאר שבעית באותה תקופה. את שכבת הביניים ירכיבו חיילים משוחררים - "צברים" וגם כאלה שההשתתפות במלחמה הקנתה להם "ותק" - שקיוו לנצל את ראשוניותם בעיר הכבושה ולפתוח את חייהם האזרחיים בנקודת זינוק נוחה. אליהם בשכבת הביניים הצטרפו יוצאי קיבוצים, שהרגישו אולי שבעידן הממלכתיות נעשתה התנועה הקיבוצית פחות רלוונטית והיא עומדת בפני נסיגה. אל כל אלו הצטרפו העולים החדשים, הן מאירופה והן מאסיה ואפריקה, ואלו היו עד מהרה לקבוצה הגדולה ביותר, אך גם השולית והחלשה ביותר, בעיר.

את השאיפה של הוותיקים לבסס את שליטתם בעולים החדשים, יעד שהושג בקלות רבה ביישובים הוותיקים (באמצעות בקרה על מספר העולים ואחיזה איתנה במוקדי הכוח העיקריים), היה קשה יותר להשיג בבאר שבע. הוותיקים ייחסו לעניין השליטה בעולים חשיבות רבה באשר לדימויה ולמעמדה של עיר בישראל. הקבוצה ה"לא ותיקה" שאיימה אולי יותר מכל קבוצה אחרת על ההגמוניה של הוותיקים בעיר היתה הקהילה העיראקית הגדולה והמגובשת שהתיישבה בבאר שבע. קהילה זו, שהנהיגו כמה אנשים בעלי מיומנות וחושים פוליטיים חדים, היתה נחושה לנצל את כוחה בתוך סניף מפא"י ולהשיג השפעה פוליטית וטובות הנאה כלכליות. שאיפות אלו של העדה העיראקית הובילו את הפוליטיקה המוניציפלית למערבולת, שבסופה נאלץ טוביהו לפרוש מן החיים הפוליטיים בשנת 1963 (את ראשות העירייה הפסיד לזאב זריזי ממפ"ם כבר ב-1961), וועדה קרואה מונתה לעיר. אפיזודה זו לא שיפרה, כמובן, את הדימוי הקרתני והלבנטיני ממילא של העיר (ועדה קרואה לא מונתה מעולם בשלוש הערים הוותיקות). מרכז מפא"י מיהר להזעיק את אליהו נאווי, ותיק-משכיל בן העדה העיראקית, לעמוד בראש הסניף המקומי. נאווי הוביל את מפא"י לניצחון בבחירות בסוף שנת 1963, והמשיך לכהן עוד עשרים ושלוש שנים ברציפות כראש עיריית באר שבע. ואולם לאחר כמה שנים התערער האמון בין נאווי ובין האליטה הוותיקה של העיר. פרישתו של נאווי ממפא"י והניצחון שהשיג בעזרת השכבות העממיות של העיר בבחירות שנערכו בשנת 1978 הביאו לשיא את ההרגשה שקיננה בקרב הוותיקים ש"לקחו להם את העיר".

טוביהו הבלתי נלאה, ללא תפקיד רשמי (אבל לא ממש מחוץ לפוליטיקה), הפנה את מרצו הרב ואת כושר הביצוע שלו להקמתה של אוניברסיטה בבאר שבע. בדיוק בעת שהחלה האוניברסיטה לפעול, סוף שנות השישים וראשית השבעים, החל גם תהליך העזיבה של הוותיקים את באר שבע וגם תהליך פריחתה של עומר. המושב שהפך לאחת המועצות המקומיות היוקרתיות ביותר בארץ קלט אליו הן את עוזבי באר שבע והן את המרצים, הרופאים ואנשי המדע והטכנולוגיה שהגיעו ממרכז הארץ לעבוד במוסדות ובמפעלים החדשים בדרום. היעדרה של שכבה מבוססת ויוקרתית בעיר מכאן, ומשקלה הרב של אוכלוסייה עממית ממוצא מזרחי מכאן, יצרו בבאר שבע אקולוגיה עירונית מיוחדת. שלא כבשלוש ערי המחוז האחרות, האוניברסיטה בבאר שבע היתה מוקפת שתי

שכונות מצוקה - שכונה ג' ושכונה ד' - והאחרונה היא אחת השכונות הידועות ביותר לשמצה בישראל. היום כבר ממגרת שכונת רמות את התופעה המיוחדת הזו - הפרויקטים האחרונים של הבנייה בשכונה אף נקראים "רמות האוניברסיטה" ואפילו "רמות אביב", על משקל השכונה התל אביבית היוקרתית הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב.

המציאות הייחודית הזו - במקום שיש בו קצת מתל אביב והרבה מעיירת פיתוח, אבל הוא לא זה וגם לא זה - יוצרת פרדוקסים ביחסים שבין האוניברסיטה לעיר. כל כמה שתנסה האוניברסיטה להנמיך את חומותיה בפני הסביבה, ימשיכו רוב התושבים לראות בה "עיר אחרת". מן הסתם הדבר קשור לגישתם של מייסדיה הוותיקים של האוניברסיטה, שנטו לראות בשכבות העממיות את האיום הגדול ביותר על שאיפתם לעשות את באר שבע לעיר הרביעית בחשיבותה בישראל.

ואכן, המתרחש בשדה הכדורגל בבאר שבע - מקור הגאווה האמיתי היחיד של תושבי העיר במשך שנים, בייחוד מאז הזכייה בשתי האליפויות באמצע שנות השבעים - מעיד שהגורמים המקומיים הפנימו את הטענה כי המקור לנחשלותה של באר שבע הוא התרבות הלבנטינית של תושביה. לפיכך, בעקביות מדהימה במשך עשרות שנים, מוזמנים לקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע מאמנים "אירופאים" המקדשים את העבודה הקשה ואת המשמעת הטקטית, שאמורות לנטרל את "המנטליות הבעייתית" של השחקנים המקומיים המוכשרים. בתחומי חיים אחרים בעיר, כמו תאטרון ובילוי, ניכרות תופעות של כוחנות וריכוזיות כדי להתמודד עם הקושי לקיים חיי תרבות בעיר שאין בה שכבת ביניים מבוססת רחבה.

לעומת תהליך התעצמותה וחיזוק מעמדה של האוניברסיטה בעיר מאז הקמתה, הלכה "העיר העתיקה" ואיבדה בעקביות מחשיבותה. דווקא האופי המזרחי הטבעי של באר שבע, האקלים המדברי והאוכלוסייה הבדואית סביב העיר גררו מלחמת חורמה בכל מה שיש לו גוון מזרחי ונודפת ממנו ארומה "לבנטינית". העיר התורכית טומנת בחובה הרמוניה נפלאה המשלבת רוח של קדמה עם אלמנטים לא-מודרניים מקומיים, אך די היה בכך כדי לפסול אותה ולהפוך אותה ל"חצר האחורית" המוזנחת של "עיר הגנים" שתיבנה מצפון לה. בשנות החמישים לא היה כל סיכוי שהעיר התורכית תמשיך להיות מרכזו של הנגב ותשמש טבורה הלגיטימי של העיר הישראלית החדשה. המדיניות התורכית (שהבריטים עמעמוה, כאמור) בנוגע לנגב ולבאר שבע ניצבה בסתירה ישירה למגמה השלטת בישראל באותה עת, ששאפה להבחין ולהבדיל בין "מודרני" ובין "מסורתי", בין "מערבי" ובין "מזרחי", ובין "יהודי" ל"ערבי". העיר העתיקה הוסיפה אמנם לשמש מרכז העסקים הראשי של העיר, אבל רק מכוח ההרגל של התושבים ובשל קיפאון כלכלי שמנע את צמיחתו ופריחתו של המרכז החדש שתוכנן לעיר.

ההשפעה הרבה שהיתה להתעלמות המייסדים של "באר שבע העברית" מן "העיר העתיקה", על אופן התעצבותה של באר שבע (ולדעתי גם על מצבו של הנגב כולו), חייבה אותי לשלב בספר התייחסות רחבה לסוגיית האירופוצנטריות בישראל. הפרק הדן בסוגיה זו מבקש להראות את הקשר בין התפתחותו של השסע העדתי (בדמותו של פער מעמדי גדול ומתמשך) ובין המעמד הרם והנוכחות החזקה של הגישה האירופוצנטרית. הצגתה של "תרבות העוני" של המזרחים כאויב מרכזי של החברה הישראלית וכאחראית לחפיפה בין מוצא למעמד מקרינה גם על ההתייחסות כלפי קשיי התפתחותה של באר שבע ועל דימויה הירוד.

מתברר שמלאכת התיוג של העיר אינטנסיבית בעיקר בשנים שבהן עולות טענות על קיפוח מצד יוצאי המזרח. דווקא בשנות התשעים הראשונות, שנות התעצמותה של תנועת ש"ס מול העלייה מחבר המדינות, הגיעו לשיא הביקורת על באר שבע והבוז כלפיה (למרות שיפור מסוים בפניה של העיר בשנים ההן).

"מקור הגאווה האמיתי היחיד". שחקני הפועל ב"ש (צילם ארכיון: ראובן כהן)

מדברי הפתיחה הללו (שהם בבחינת תמצית שתורחב ותבוסס בגוף הספר) מצטיירת התמונה שנחשלותה הכרונית של באר שבע הישראלית נובעת בראש ובראשונה מהתנאים ומהנסיבות שבהם היה המקום נתון, כחלק ממדינת ישראל הציונית. גם חלק ניכר מן המהלכים המגבילים של קברניטי העיר היו פועל יוצא של קווי היסוד של המדינה החדשה. הראיה המוצקה ביותר אולי לאחריותם של המתכננים וקובעי המדיניות הישראלים לכישלונה של באר שבע המודרנית היא ההיסטוריה המפוארת של העיר. באר שבע, כפי שאראה בקצרה, היתה בתקופות אחרות עיר מחוז חשובה ומרכזית - למרות התנאים הגאוגרפיים-הכלכליים השוררים בה בשל מיקומה על סף המדבר. בשל אופייה היהודי-הטריטוריאלי של המדינה והתשואה הלאומית-הביטחונית שבן גוריון וממשיכיו ביקשו ומבקשים להשיג בנגב, המדינה לא זו בלבד שאינה מייחסת לבאר שבע חשיבות אסטרטגית-מדינית מיוחדת, אלא שהיא רואה במרכז האזורי של הנגב בבאר שבע ישות שמאיימת על השגת היעדים הלאומיים היהודיים. אף שאת עיקר האשמה במצבה העגום של באר שבע יש לתלות בקובעי המדיניות הלאומית ובמוסדות המדינתיים (וגם בקברניטים המקומיים הראשונים, שהאופן שבו ביקשו לעשות את באר שבע לעיר מודרנית גדולה רק הסב נזק נוסף), בתודעה הציבורית יש נטייה לראות בתושבי העיר ובקברניטים המאוחרים יותר (ובעיקר באליהו נאווי) את אבות הכישלון.

הכלי המסייע ליצור דעות שכאלה הוא תקשורת ההמונים, הארצית ולאחרונה גם המקומית, המביאה דיווחים שטחיים שלא מצליחים לחשוף את הגורמים האמיתיים העומדים מאחורי מצבם הירוד של באר שבע והנגב. מאחר ששינוי ניכר בנגב יוכל לבוא רק בעקבות רפורמה ערכית הסוטה מן התפיסות הלאומיות המקובלות, אמצעי התקשורת אינם יכולים להסיר את האחריות העיקרית למצב מהרמה המקומית. ספר שהתפרסם לאחרונה, "עסקה אפלה בדרום" מאת דניאל בן סימון, מגדיל לעשות בעניין זה. הפרק שעוסק בעיר באר שבע זוכה אצלו לכותרת "באר שבע: הכישלון", ובגוף הפרק מואשמים התושבים והקברניטים בבאר שבע ובעיירות פיתוח אחרות (אלא אם כן הם בעלי נטיות "אשכנזיות" ברורות, כמו מוטי אביצרור מירוחם) במצבן של באר שבע ועיירות הפיתוח בנגב. בן-סימון אמפתי מאוד למצוקותיהם של הבדואים בנגב, אבל אינו טורח לקשור בין ניתוקם מבאר שבע למצוקותיהם ולמצוקותיה של באר שבע. השביתות והתפקוד הלקוי של עובדי העירייה מככבים בספרו של בן-סימון, אבל הוא אינו מציין שמבנה הכוח המוניציפלי והתרבות הפוליטית העירונית התעצבו בעקבות מאבקי השליטה בין הוותיקים ובין העולים בשנות החמישים. עלי להתוודות שספרים דוגמת זה של בן-סימון דרבנו אותי לצאת ולבדוק את הסיפור המלא של באר שבע.

• איתן כהן הוא סופר המבקש לפענח תופעות מרכזיות בחברה הישראלית. הוא עושה זאת תוך התייחסות לדיון האקדמי, שלא פעם מתגלה כמוגבל. "באר שבע - העיר הרביעית", שראה אור בימים אלה בהוצאת כרמל , הוא בבחינת המשך טבעי לספרו הראשון "המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים" , שעסק בסטיגמה על העדה המרוקאית.