להוסיף קיסם למדורה?
רבי שמעון ודאי היה מבקש את נפשו למות לו ראה מה עושים ביום הזה וכמה הוא מלא בקמעות, לחשים, נסים והמון בשר על האש. אריאנה מלמד על הילולה שאיבדה את חינה. וגם: "תפילת נשים" הוא ספר שכדאי לצרף לספרייה שלכם
זהירות, עבודת אלילים
ל"ג בעומר הוא יום קשה לשונאיה של היהדות המשתטחת והזובחת. קשה עד כדי כך שצריך לשוב לתלמוד הבבלי (שבת, דף לג) כדי לשלוף ממנו טיעון מנצח נגד ההילולה לרבי שמעון בר יוחאי. 400,000 איש לא טועים? ובכן, אם הסיפור התלמודי על חייו ומעשיו של הרש"בי מקובל עליכם, הרי שבתום 12 שנות ישיבה במערה, קיום צדיקי מדיאטה של חרובים (מעץ פלאי שצמח לכבודו ולכבוד בנו) ושתיית מי מעיין, אחרי שבכל יום היו קוברים את עצמם בעפר כי היה להם רק בגד אחד לעורם ולובשים אותו רק בשעת התפילה - סוף סוף הגיע אליהו הנביא, בישר לשוכני המערה כי הקיסר מת ועונשם בטל, והם יכולים לצאת. יצאו, וראו אנשים בטלים מתפילה. "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?", רשף התנא: זעמו גבר עד כד כך שאנשים נשרפו בו חיים בכל מקום שרבי שמעון נתן בו את עיניו.
גם החומרה המונותיאיסטית הקשה הזאת לא נשאה חן בעיני האל, ולפיכך יצתה בת קול ואמרה, "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם", ואכן השניים שבו למערה ל-12 חודשים של ריצוי עונש היאה ל"משפט רשעים בגיהנום".
ההילולה לא נועדה לציין את המדורות שבקעו מעיני רבי שמעון. טיבה המדויק הוא אוסף של מסורות חדשות למדי, במונחי הזמן של ההיסטוריה היהודית, סביב הייחוס (המוטעה לחלוטין) של כתיבת "ספר הזוהר" לרבי שמעון, בצירוף האגדות שנקשרו ליום מותו ולהילת האור שבקעה מביתו כשמת, בצירוף המעשייה על אודות קיברו, או ציון קברו, שמצוי דווקא במירון.
כשהאגדה מנצחת את הכתוב, כשמנשקי-אבנים מתרבים והולכים בצד מקדשי-מנגל, כשמגלגלי עיניים בלבוש אורתודוכסי מבטיחים למאמינים תמימים סגולות נפלאות לחייהם תמורת תפילות בתשלום, כשמונותיאיסטים מחליפים את הפולחן התובעני שלהם בריטואלים מיסטיים חסרי שחר, כמעט מתבקש להאמין שרבי שמעון מתהפך בקבר, לפחות פעם אחת בשנה.
הצרה היא שמרוב מבקשי סגולות וצדיקים בעיני עצמם כבר מזמן אין לו מקום להזיז עצם. ציון הקבר, ההר והיערות סביבו הפכו לאתרי פולחן של שוטים, למקום בו מתבצעת עבודת אלילים סיטונית וממוסחרת בשמו של איש שבאמת היה מבקש את נפשו למות לו ראה מה נעשה ביום הזה, וכיצד אפילו מי שמבקש לשמוע בת קול הגיונית, כבר אינו יכול - כי המשתטחים, ביום הזה ובשנים האחרונות,, הולכים ומתרבים ומייסדים לעצמם יהדות פונדמנטליסטית חדשה , רווייה בקדושים, קמעות, לחשים, סגולות, נסים ונפלאות לכל דורש, והמון בשר על האש.
תפילה שנענתה
"תפילת נשים" של ד"ר עליזה לביא ראה אור לפני חודשים מספר וכבר הספיק לעורר את הסערות הקטנות הצפויות סביב
הופעתו של ספר חלוצי: מה שיש בו (בעיקר תפילות של נשים אורתודוכסיות בתפוצות ובישראל, שנאספו וכונסו בפורמט חגיגי) הרגיז חלק מן המבקרים. בספר היפה הזה באמת לא תמצאו תפילה מיוחדת של נשים שנועדה לבקש מבורא עולם הצלחה בהשקעות פיננסיות נבונות, או מקום משוריין בכנסת. לעומת זאת יש בו כמה וכמה תחינות אישיות למציאת בן זוג, להשכנת שלום עם החותנת, להקלה על ייסורי הגוף הנשי ואפילו להולדת תינוקות בריאים. גם לא מדובר במנשר פמיניסטי מאורגן היטב שנועד להשיב לנשים יהודיות את מעמדן המרכזי בעולם ההלכתי, פשוט מפני שמעולם לא היה להן מעמד כזה, ובהעדר רעידת-אדמה של ממש באורתודוקסיה, גם לא יהיה להן.
ימים רבים היה הספר מונח בבית בתחתית הערימה של ה"לא דחוף", ולגמרי בטעות סברתי שמדובר בעוד נסיון ממסדי לקרב אותי אל היהדות המאורגנת בסקטורים. זה המקום להודות בטעות וגם לבקש מחילה, כי כלפי הקוראות בו לא מובעת כל דרישה של נסיון קודם בתפילות, או אפילו של אמונה שצריך לעשות זאת לפחות פעם אחת ביום, או פעמיים – או בכלל.
מה שיש כאן הוא מגוון עצום של קולות, על פני מאות שנים שבהן נשים חשו כי סידור התפילה הביתי אינו מספק מענה לצורך שלהן בחילופי דברים עם היושב במרומים. במאות השנים הללו, האוריינות שהיא פועל יוצא של "והגית בו", לא היתה תמיד מנת חלקן של נשים. ובכל זאת, הן כתבו: בקהילות אשכנז ובקהילות הספרדיות כאחד, נשתמרו נוסחים של תפילות שחיברו נשים, וגם של תפילות שיוצריהן היו גברים שסברו כי הם יודעים היטב מה מתאים לנשים. אלה חיכו בשקט ובצייתנות למי שתאסוף ותכנס אותן באהבה, וגם תזרה מעט אור על תולדותיהן של כותבות התפילות, ללמדנו שלא תמיד היו אלה גברים בלבד, ולא רק הם ניחנו בכשרון לדבר יפה עם אלוהיהם. זה בדיוק מה שקרה ב"תפילת נשים", שאכן מתכתבת עם העולם האורתודקוסי, אבל מוצאת בו מקום לכל מי שרוצה לפתוח פעם ספר של תפילות ולהרגיש כי לפרקים, אפילו בהסתייגויות רציניות, הוא יכול להיות גם שלה.
מצאתי בו את תפילתה של ד"ר יעל לוין, שכתבה לעילוי נשמתן של בנות ישראל שנרצחו בידי בן זוגן – ומבחינתי, די בזה כדי שלספר יהיה מעתה מקום של כבוד על המדף, למרות שאינו נקי מסטראוטיפים: ועכשיו, במקום התנצחויות, מושלכת הכפפה לעברם של סקטורים אחרים ביהדות, כאלה שנשים לא מקובעות בהן רק בתפקידיהן המסורתיים: יש עוד מקום לעוד תפילות, וודאי לאוסף של תפילות-נשים מעודכנות, חדשניות ומעוקרות מהיסטוריה. הן וודאי עוד מחכות גם למלאכת האיסוף וגם לאהבה שבה נעשה "תפילת נשים".
