שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    "עד קצה המושב" / עמליה רוזנבלום
    הסופרת עמליה רוזנבלום ("ונדמה שהכול אפשרי") חוגגת ספר שני , "עד קצה המושב" (הוצאת כתר) ומעניקה לכם הצצה ראשונה לפרק מתוך הספר. היום (ד') היא מגיעה לדבר עם גולשי ynet ב-16:30

    פרק 15 / "ובו מתגלה המזל האחרון"

     

    בימים שלאחר מכן התרחקו ג'וני ושוקו משאר החיות. ומאחר שטיול תמיד נראה רעיון טוב, וכל רעיון טוב נראה לג'וני ושוקו כרעיון מצוין, החליטו שניהם לצאת לטיול ארוך לבדם. הם יצאו בלי לחשוב, מפני שהפסיקו כבר מזמן לתכנן את המסלול או להסתכל על מקומה של השמש בשמים, אולי משום שהתרגלו לכך שכל חיות היער שמחות לארח אותם, את צמד הגיבורים, ואולי כי חשבו שהם מסוגלים לצאת מכל צרה.

     

    אבל כשהגיעה שעת אחר הצהריים היו כבר די רחוקים מן המושב, ורעבים. הם פחדו לאכול מן הפטריות השמנמנות שנקרו בדרכם משום שלא ידעו אם הן רעילות או לא. הם כבר היו צמאים, אם כי ניסו להפגין גבורה, ורק הוציאו לשון ארוכה ותזזיתית החוצה, והתנשפו.

     

    במרחק ראו משהו מבריק, שהשמים משתקפים בו. ואז הקשיבו טוב, ושמעו גם את פכפוך המים. וג'וני הבין פתאום שמולם נמצא המפל הקטן הנשפך אל האגם בעל צורת הלב. אם רק יגיעו לשם, יוכלו לשתות לרוויה ובוודאי ימצאו שם אוכל – אולי אפילו שאריות של פיקניק שאנשים השאירו מאחוריהם. או אולי יפגשו איזה בעל חיים ששמעם הגיע לאוזניו ושישמח לארח את שני הכלבים הגיבורים. מה זאת אומרת? לכבוד יהיה לו לארח אותם.

     

    נראה היה שכל מה שיש לעשות זה ללכת בקו ישר כמה עשרות מטרים כדי להגיע למקווה המים הקטן. לא היה קשה לשכנע את שוקו. גם הוא היה רעב וצמא וקצת עייף כבר. הם הלכו בעקבות נצנוץ המים, וצליל הזרם הגועש במפל הקרוב הפיח חיים בצעדם. הם הגבירו את קצב הליכתם, וכשכבר חשבו שהם ממש קרובים כמעט פתחו בריצה; כמעט – ומזל שלא!

     

    כי צעד נוסף גילה שלפניהם תהום ענקית, וג'וני נזכר שיש שתי דרכים להגיע לאגם: האחת היא סיבוב מפותל העובר דרך שרשרת גבעות, והשנייה... הדרך השנייה הייתה זינוק מן הצוק אל העבר הנגדי. הצוק! אותו צוק שכלבים רבים השוויצו וסיפרו איך קפצו ממנו אל העבר השני, אבל תמיד, כאילו במקרה, לא היו עדים בסביבה... כן, קפיצה מן הצוק שאף אחד כנראה לא קפץ ממנו מעולם הייתה הדרך השנייה.

     

    בעודם עומדים על פי תהום הסתכל שוקו על ג'וני ושאל, "נקפוץ?"

     

    ג'וני שתק.

     

    "מה? נוותר על המים?" שאל שוקו, "אני כל כך צמא... והשחייה – כל כך מתחשק לי לשחות!"

     

    ג'וני ניענע בראשו לשלילה. "זה מסוכן מדי," אמר, "נלך מסביב." והתחיל ללכת.

     

    אבל שוקו נשאר במקומו. הוא הביט סביב על שרשרת הגבעות הארוכה שהיה עליהם לחצות. הוא נבח, והנביחה חזרה אליו מן הגבעות. שני הכלבים הקשיבו להדי הנביחה. "עד שנגיע לאגם דרך הגבעות כבר יהיה ערב," פסק שוקו.

    ג'וני שאל את עצמו מאיפה כלב עירוני כמו שוקו כבר למד כל כך הרבה דברים.

     

    שוקו המשיך, "נקפוץ. זאת הדרך היחידה. אני לא יודע מה איתך, אבל אני לא מסוגל לעשות עכשיו את כל הדרך בחזרה בלי לאכול או לשתות."

     

    "לא!" אמר ג'וני, מנסה להישמע נחרץ. הוא הפנה את גבו לשוקו ושוב פנה ללכת.

     

    ואז שמע דשדוש רגליים וריצה. הוא הסתובב וראה את שוקו מתכונן לקפיצה.

     

    לבו של ג'וני קפץ לגרונו. הוא לא יכול לתת לו לעשות את זה. עם כל הכבוד, שוקו הוא בכל זאת כלב עירוני ואין לו הרבה ניסיון בקפיצות מצוקים. זה לא שג'וני הוא מלך האומץ או מלך בקפיצות, אבל היה לו ניסיון רב יותר מאשר ללברדור התמים הזה שלצדו. פתאום שמע את עצמו אומר: "חכה רגע, שוקו, אני אקפוץ קודם."

     

    כל המראות התערבלו: ירוק, חום, ירוק, חום, ירוק, חום, ונצנוץ המים מולו והשמים המתכהים וזוג עיניים – של מי הן? – מפוחדות, פעורות, והרוח מכה בפניו, והאדמה מחליקה מתחת לרגליו, ודבר אחד ידוע: אסור להסתכל למטה! והוא לא מסתכל, ואז שוב מרגיש באדמה, חספוס, מכה, ורק אחר כך שומע את צליל החבטה, גוף נחבט בקרקע, זה בוודאי גופו, והוא מביט סביבו ולא רואה את שוקו, ולרגע אחד לא מבין מה קרה, עד שהוא שומע נביחה מאחוריו, ומסתובב ורואה הרחק, על הצוק מן העבר השני של התהום את שוקו, מחכה במתח נורא לדעת שחברו הגיע בשלום.

     

    ג'וני נעמד על ארבע רגליו, מתקשה להאמין שאכן כך, הוא עשה זאת! הכול כנראה חוּשב נכון: המרחק, התנופה, הנקודה האחרונה שבה חייבות הרגליים האחוריות להינתק מן האדמה, הטיית הגוף קדימה, התנגדות הרוח, שליחת הרגליים הקדמיות אל הסלע שממול, והנחיתה.

     

    הכול היה מושלם. כך חשב לרגע, ואחר כך חשב שכנראה היה לו פשוט הרבה מזל. אבל מזל זה לא משהו שאפשר לתת במתנה, ולא משנה כמה פעמים נאמר "מזל טוב" ו"שיהיה במזל". והנה, בלי שהספיק להבין מה קורה, ראה את דמותו של שוקו מתרחקת, ובחשיכה הממהרת לרדת פתאום, הקרבה כמו גדודים חורשי רע, קשה כבר לראות את שוקו. אלא שאז דמותו גדלה שוב ומתקרבת, והפעם מהר, מהר כמו גורל שאין לשנותו, והוא רץ, ואז רגליו ניתקות מאדמת הצוק, אבל אפילו ממקומו בעבר השני ג'וני יכול לראות שהן ניתקו מעט מוקדם מדי, ובמבטו הוא מנסה למשוך אותו אליו עוד כמה סנטימטרים אחרונים, בודדים, נחוצים – אך לא! המבט אינו עוזר, וגם לא הקריאה חסרת האונים המתפרצת משני הגרונות גם יחד. וכל מה שנשמע אחר כך הוא רעש ציפורניים המנסות להיאחז בקירות ההר, ומפולת של אבנים, וחבטה נוראה, שאת צלילה לא ישכח ג'וני לעולם. וכשהוא מתקרב אל הקצה ומביט ממנו למטה, הוא רואה את שוקו, וקורא לו, ושוקו אינו עונה.

     

    הסופרת עמליה רוזנבלום תענה לגולשי ynet היום (ד'), החל מ-16:30 בפורום אורחי בידור ותרבות

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""עד קצה המושב" / עמליה רוזנבלום"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים