רבע עוף, בורקס, אקורדיון והריון

ההורים שלי לא הלכו לסיבובי טעימות באולמות, גם לא קיבלו הדגמה לביצועים של הדיג'יי. גם עניין בגדי החתן-כלה לא היה כרוך בהתלבטויות רבות. למעשה, הכל הוחלט וסודר בשבילם. "אבא שלי, שלמה גיל ז"ל, עשה הכל", מספרת אמי, רחל. "הוא בחר את האולם, והתאריך נקבע למתי שהאולם היה פנוי. זה יצא 2.2, ביום שני, יום גשום, ובאו בערך 250 איש. הדיג'יי שלנו היה אקורדיוניסט, לאון ורדימון, והגישו, כרגיל, רבע עוף ובורקס".

החתונה התקיימה באולם ויטה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, מול בניין הכנסת הישנה (משכנה הזמני של הכנסת בשנים 1950-1966 ולימים "בית פרומין"). אמא שלי לבשה שמלת כלה מושאלת, שעלתה בזמנה "אולי 100 לירות". אבא שלי, דוביק, התהדר אז בשפם והיה חנוט בחליפה חגיגית שחילקו בקואופרטיב "דן", בו היה חבר.

סבא שלמה מימין, אבא עם חליפה מקואופרטיב "דן" ואמא עם שמלה מושאלת

הצמה העבותה נגזזה ביום החתונה כהפתעה לחתן

"עשיתי שגיאה גדולה, והסתפרתי ביום הנישואים שלי. נפרדתי באותו יום מהצמה הארוכה והעבותה שליוותה אותי שנים רבות", מספרת אמא. "אבא שלך כל הזמן ביקש שאסתפר, כדי שיוכל ללטף לי את השיער. אבל אבא שלי לא הסכים, הוא היה אומר שיופייה של האשה הוא בשיער. בכל אופן, בחתונה, כדי לשמח את דוביק - עשיתי לו הפתעה והסתפרתי לאורך הכתפיים". היא זוכרת הליכה למקווה בנחלת אחים, "יוחנן עזרא", היכן ששוכן היום תיאטרון פרגוד.

אמא ואבא, דוביק ורוחלה, שני קצוות מנוגדים בתכלית, הכירו במקום היחיד בו ווזווז תל-אביבי ופרענקית ירושלמית יכלו להכיר, לפני עידן האינטרנט - בצבא. הם שירתו יחד באותו בסיס של הנח"ל, אבא היה סמל הרכב, אמא היתה החובשת. לאבא היתה אז חברה אחרת, אבל כשאמא הגיעה, הוא נדלק עליה. הוא היה לוקח אותה בטנדר לטבריה, ותעיד על כך סדרת תמונות שלהם על רקע הכנרת, עם דקל שפל צמרת.

הדיג'יי היה אקורדיוניסט, ואנחנו ישבנו כמו שני גלמים

הפרקולים, בני משפחת אבי, שתרמה לי את הגנים האשכנזיים (רוסיה-פולין) ולא היתה מרוצה במיוחד מהשידוך (משפחתה של אמא הגיעה מהעיר חלב בסוריה), הגיעו בהרכב מצומצם מאוד מתל-אביב, אולי עשרה אנשים, הישר לאולם, יחד עם החתן. "אני זוכרת שישבנו כמו שני גלמים, לא זוכרת שרקדנו", אומרת אמא, אם כי אחת התמונות המצהיבות מראה אותם בבירור בפוזה של ריקוד.

ירח דבש לא היה, אפילו לא יום דבש אחד

"נסענו בליל החתונה ישר לבית של ההורים של אבא, בשיכון דן, שם גרנו חודש-חודשיים", מספרת אמא. "ירח דבש לא היה, אפילו לא יום דבש אחד". היא זוכרת שקיבלו במתנה הרבה סרוויסים, ארבעה סיפולוקסים לפחות (המערכון של גדי יגיל על צלם החתונות, "מאה סיפולוקסים, מה תעשו בזמן הפנוי, סודה?" היה מתאים כאן מאוד), מגהץ, אגרטל, מפת שולחן. אבא שלי גם מצליח לזכור צ'קים בסך 700 לירות, שלדבריו לא הגיעו בכלל לידיהם, אלא הלכו לכיסוי ההוצאות.

לא היו אירוסים, לא היה זמן. עכשיו כבר מותר לספר, שאני "ילדת אהבה" - למרבה הזוועה באותה תקופה די קדמונית, אמא שלי כבר היתה בהריון בחתונתם, כשאני, "המסתננת", בבטנה. למרבה המזל, הבטן עשתה טובה ולא בצבצה עדיין. אבל עצם ההריון, וכנראה גם שמץ של בושה בכך שהבן התחתן עם ספרדיה, הספיק כדי שהמחותנים מהצד האשכנזי יתביישו להזמין את קרוביהם לחתונה. מהצד של אמא פשוט הסתירו את העניין ואמרו שנולדתי לפני הזמן.

למעשה, אני זוכרת שמתישהו, אולי בגיל שבע, מצאתי את תעודת הנישואים של הוריי, וראיתי שהם בעצם התחתנו שנה מאוחר יותר מהתאריך המוכרז. שקר לבן קטן כדי להכשיר את בואה לעולם של הבכורה מבין ארבע בנות פרקול.

הסיפור התפרסם כחלק מפרויקט "החתונות של ההורים שלנו"