מסמך ההסלמה הלאומית

רעיון משאל העם נולד במוחו של הנשיא הפלסטיני עוד במוצאי ה-25 בינואר השנה, כאשר נודעו מימדי התבוסה האלקטוראלית של הפתח בבחירות למועצה המחוקקת. הראיס עבאס ניסה להצטייר אז כדמוקרט גדול, אבל המהפכן אבו-מאזן החל רוקח את ה"מואמרה" - המזימה, הדרך העוקפת להשבת השלטון לחיק מפלגתו. הראיס עבאס הרכין ראש למראה התוצאות המביכות ומיהר להכריז כי הוא "הנשיא של כולם" ו"יכבד כל הכרעה", אבל המהפכן אבו-מאזן החל לעבד כבר מהיום הראשון לכינונה של הרשות הדו-ראשית הזאת את רעיון החלפת השלטון "בדרך דמוקרטית". בשפה עממית יותר, הוא חיפש דרכים "לקצר את הפז"מ" של ממשלת חמאס.

המזימה לפיזור השלטון החמאסי באה משום שאבו-מאזן מאמין שהציבור הפלסטיני, אשר בדרך נמהרת, מחאתית ובלתי אחראית בחר בממשל דתי, רדיקאלי ופונדמנטליסטי - ראוי למנהיגות טובה יותר. שנה אחת הוא קצב לממשלת החמאס לשנות את דרכיה, אבל נראה שארבעה חודשים היו די והותר. עבאס הראיס דיבר על הפסקת המצור הבינלאומי, על שיקום הכלכלה המתמוטטת, על תשלום המשכורות לעשרות אלפי עובדים והאכלת עשרות אלפי פיות רעבים. אבו-מאזן מנהיג הפתח דיבר על השבת עטרה ליושנה: כינון ממשל אש"פי, אזרחי וחילוני, שיזכה מחדש לאמון העולם.

"מסמך האסירים" הוא האמצעי והעילה. המסמך חובר ביוזמת יריבו של אבו-מאזן בפתח, אסיר העולם מרואן ברגותי. האחרון ניסח מסמך שייתפש כנוקשה פחות מהסרבנות הטוטאלית של החמאס, אבל נוקשה יותר מהקו הפרגמטי של הפתח. ההקשחה מחד וההגמשה מאידך נועדו לצוד תומכים נוספים ברעיון. במסמך הזה מובעת תביעה בלתי מתפשרת לנסיגה ישראלית לקווי 67', כולל ממזרח ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית בשטחים שיפונו. מאידך אין בו שמץ של ויתור על זכות השיבה, ומעל לכל, אין בו הכרה מפורשת בישראל. ברגותי רתם אליו עוד ארבעה כלואים בכירים המייצגים את החמאס, הג'יהאד האיסלאמי ו"החזיתות", כולם בעלי עניין בשחרור מוקדם מכלאם, וכינה את הנייר "מסמך ההשלמה הלאומית".

תנועת החמאס איננה מקבלת את "ההשלמה הלאומית"; היא יכולה לכל היותר להסכים להסלמה לאומית. גם הדרישה שתצטרף לאש"ף כחטיבה עצמאית, היא מבחינתה נכבַּה חדשה. במשאל העם היא רואה איום והתגרות מצד אבו-מאזן איש הפתח ואקט בלתי דמוקרטי, שנועד לבטל את תוצאות הבחירות בהן זכתה. מה יקרה אם כך מעתה והלאה בשטחי הרשות?

מרגע שנחתם הצו הנשיאותי לקיום המשאל, לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור. או אז יורה אבו-מאזן את נאמניו בפתח

 לפעול בנחישות ובכוח למימוש ולאכיפת המשאל בתוך 40 ימים. אילו היה המשאל מתקיים היום, ניתן היה לשער ש"מסמך האסירים" היה זוכה לתמיכה נרחבת. חברה שמחצית ממשקי הבית שלה משותקים כלכלית, ש-40 אחוזים ממפרנסיה מובטלים ושעשרות אלפי שוטריה ופקידיה אינם מקבלים את משכורתם באופן סדיר, היא חברה קלה יותר לשכנוע. ואולם, 40 יום הם זמן רב, רב מכדי לשמור על הגחלים הלוחשות. די בתשלום שכר הפקידים ובתפנית חיובית של המערב כלפי חמאס, כדי לחולל שינוי משמעותי בדעת הקהל ולהשפיע על דפוסי ההצבעה.

כשיתמו 40 הימים, היה וראשי חמאס יחושו כי אין למסמך האסירים סיכוי להתקבל בציבור ומשאל העם נועד לכישלון - העימות יישאר במישור הפוליטי וברמת התנגשויות הרחוב בלבד. אבו-מאזן עשוי להתפטר ואולי אף להכריז על בחירות חדשות. מאידך, חשש שהשלטון עומד להיגנב "מתחת לאפם", יביא את ראשי חמאס להתנגד בכוח. או אז נהיה עדים למרחץ דמים קשה, שבסופו יתפוס הפתח את השלטון בכוח.

האם המהלכים הללו הם "עניין פלסטיני פנימי", כעמדתה הרשמית של ישראל? לא בדיוק. טוב לא ייצא לישראל מ"התגמשות" החמאס על-פי מסמך האסירים, שעלולה להיתפש בחו"ל כמהפך אמיתי ולפיכך לדחוק אותה לפינה וללכוד אותה בעמדה של סרבנית שלום. מדינות ערב המתונות ומדינות המערב מייחלות לנס בו החמאס יקבל את המסמך, כי מאותו הרגע ואילך הלחץ כולו יהיה על ישראל. די בכך שישראל תידרש לשחרר כמה אלפי כלואים - מחיר שבעולם המערבי והערבי יתפרש כסביר בתמורה ל"התגמשות" החמאס - כדי שניכנס לפתחה של מערבולת מדינית ובינלאומית חדשה.