פשרה היסטורית

במחצית חודש יולי 1973 ישב עם ישראל ותיכנן את חופשת הקיץ. הקייטנות התחילו, מזג האוויר היה חם והביל, והפוליטיקאים דיברו והתראיינו. הכתובת – מלחמה – הייתה על הקיר, אבל כולם העדיפו להתעלם ממנה.

במחצית חודש יולי 2000 נראים הדברים שונים רק במעט. אין לי ספק שראש הממשלה מודע לגודל השעה ההיסטורית, אך נראה שהתייחסות הציבור הרחב למצב העניינים היום דומה יותר לזאת של גולדה בשנת 1973. רבים, ואפילו בקרב חברי הכנסת, מתווכחים (כמו גולדה) על שאלת קיומו של העם הפלסטיני. אחרים לא מבינים מה בוער כל כך לראש הממשלה לעשות הסדר כולל ולדון על כל הנושאים שעל שולחן המו"מ מזה כשבע שנים. עמדתנו כציבור מזכירה את "עמידתנו האיתנה" בנושא שארם א-שייח, שחשובה הייתה אז יותר מהשלום. "העסק" ההוא בשנת 1973 הסתיים עם כשלושת אלפים חיילים הרוגים בצד הישראלי. המלחמה ההיא הביאה להסכמי ביניים, לנסיגת צה"ל, לביקור הנשיא סאדאת בישראל, ולוועידת קמפ דיוויד הראשונה בשנת 1978, ובסופו של דבר להסכם של שלום. הסכם השלום עם מצרים תבע אמנם ויתורים, אך כל אחד מהם היה שווה.

האם אנחנו חייבים עוד מלחמה בטרם נבין את משמעות המונח "זכויות לגיטימיות" שטבע בגין, ונעשה שלום? הרגע ההיסטורי הנוכחי הוא הנוח והנכון לעשות את העסקה הגדולה שכוללת את כל מרכיבי הסדר הקבע עם הפלסטינים, ויש אומרים שרגע זה עלול לא לחזור. אם לא נגיע להסכם, המחיר יהיה כבד - יפרוץ עימות, ובסופו של דבר אפילו לא נשפר את עמדותינו. גם הטיעון ש"הם אשמים" לא יעזור לנו.

ההנהגה הפלסטינית חדלה להאמין לנו, לישראלים. הם מזהים חוסר יכולת ישראלית – ציבורית ופוליטית - לראות מעבר לאופק, ולהבין את משמעותו של השלום. הם מצביעים על המשך "השיטה הישראלית", שמבוססת לדעתם על השפלת הפלסטינים, ועל התייחסות אליהם כאל שותפים נחותים.

עלינו להתייצב מול המציאות ולחדול לשאת ולתת עם עצמנו. הדרך היחידה להגיע לפשרה היסטורית, לשלום אמיתי ולדו-קיום ללא התפשרות על האינטרסים הביטחוניים, היא בעמידה איתנה מאחורי ראש הממשלה, שצריך להוביל לפתרון המבוסס על העקרונות הבאים:

 לצד ישראל תוקם מדינה פלסטינית מפורזת מצבא.

 מדינה זאת תוקם על כ-95% משטחי הגדה המערבית ועל כל שטחי הרצועה, תוך החכרת אתרים צבאיים עבור צה"ל למשך זמן מוסכם.

 חמשת האחוזים הנותרים, שכוללים עשרות התנחלויות ובהם כ-75% מהמתיישבים, יסופחו כגושים לריבונות ישראל, ויהפכו לחלק בלתי נפרד מהמדינה. בתמורה לשטח זה יקבלו הפלסטינים פיצוי טריטוריאלי בסמוך לרצועת עזה, שיסייע להם לפתור את בעיית הפליטים ואת הבעיה הדמוגרפית הקשה.

 במרחב ירושלים יוקמו שתי בירות. לצד עירייה ישראלית תוקם עירייה פלסטינית. הפלסטינים יכירו בריבונותנו הן על העיר המערבית והן על השכונות הישראליות בעיר המזרחית. שני הצדדים ינהלו במשותף את האגן הקדוש שכולל את העיר העתיקה, תוך שמירה ישראלית מלאה על האינטרסים היהודים במקום.

 הפליטים הפלסטינים ישוקמו ויפוצו, ותינתן להם זכות שיבה למדינה הפלסטינית.

ד"ר רון פונדק הוא היסטוריון, ומאדריכלי הסכם אוסלו