| |
תנו לנו את השמות שמאחורי המחדלים
השכר המופקר והחשאי שבנק ישראל שילם לבכיריו, תאונות הרכבת, הישגים מדומים בחינוך - לכל אלה יש אחראים, אבל הציבור לא יודע מי הם. הדו"חות על המחדלים נוקטים במכוון בשפה מעורפלת והאחראים למחדלים ולשחיתות נשארים תמיד עלומי שם. זה לא נקרא שקיפות אלא התחמקות מאחריות
שקיפות היא עיקרון בסיסי של אחריות חברתית. שקיפות, המתלווה לנכונות לדווח מידע אמיתי ושלם ולקחת אחריות על התוצאות - לשבט או לחסד. מי שאינו שקוף הוא מי שמעדיף אטימות, או עמימות, כדי לחמוק מאחריות. כך או כך, לכל אדם כזה יש שם, ואם מדובר בפונקציה ציבורית, עלינו לדרוש את חשיפת השמות.
ובכל זאת, איך קוראים להם?
השבוע יצא לאור הדו"ח השגרתי של מנופחי השכר - אותם אנשים, שידעו להתברג בזמן הנכון למקום הנכון, כדי למצוא את עצמם משומנים טוב יותר מכל האחרים. מנופחי השכר של בנק ישראל מעצבנים אותנו יותר מהאחרים גם בגלל ש-29 מהם תופסים מקום נכבד בקרב 50 השיאנים, וגם בגלל הפוזיציה הרגישה שעליה הם חולשים.
גם עובדי חברת חשמל ורכבת ישראל - כוכבי תקשורת מפוקפקים של הזמן האחרון - נמצאים ברשימת המנופחים. לצדם ארגונים נוספים כמו בז"ן, רשות הנמלים, מקורות ועוד.
לכל מנופח שכר יש שם, שאינו נחשף בדו"ח השכר, המתפרסם באתר משרד האוצר. גם לכל מי שסידר להם את השכר המנופח יש שם. הגיע הזמן להתחיל לפרסם את השמות הללו.
אתמול (ד') פורסם, שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה המליצו למשטרת ישראל לפתוח בחקירה, כדי לברר האם בנק ישראל העביר דיווחי כזב על שכר בכיריו בשנים 2003-2004, שבהן עמד בראש הבנק דוד קליין, ואשר נתוני השכר המנופח מתייחסים אליהן.
קל מאוד לשחק עם נתונים. מזיזים כמה מספרים לימין, מעבירים אחרים לשמאל, להוצאות קוראים השקעות, להכנסות קוראים אופציות, ויוצאים לדרך הפסולה של חשבונאות יצירתית, שבארה"ב כבר יש כמה בכירים, שמבלים בגללה בכלא.
אם אכן עסק בנק ישראל בחשבונאות יצירתית בכל הקשור למשכורות בכיריו ותנאי הרווחה שלהם, צריך לזהות את שמו של האחראי לכך. ואם זה נעשה, כנטען, במשך עשרות שנים - יש כנראה הרבה שמות לאחראים. השקיפות והדיווחיות מחייבים שנדע את שמותיהם, ואת זהותם של מי שסייעו להם בפרויקט העוקץ הגדול הזה. מי שעמד מאחורי המספרים המטעים צריך לשלם את המחיר - הכספי, החברתי והציבורי.
מובן, שמדינת ישראל צריכה לתבוע - ויפה שעה אחת קודם - את כל עודפי הניפוח מכל מנופחי השכר בכל הארגונים. עם ריבית. כמו כל הלוואה, שהיינו מעמידים להם. לחברה הישראלית יש מה לעשות עם הכספים הללו, והמטרות האזרחיות ראויות הרבה יותר מניפוח חשבון הבנק של המשומנים הגדולים.
מי תוקע את האישורים?
בעקבות תאונת הרכבת המחרידה, החלו דיונים אינסופיים על אשמה, משך ההתראה, הודעה במירס, אורך הבלימה וכו'. ועדות החקירה יבדקו, וכרגיל במחוזותינו, כלום לא יקרה. שוב ידווחו לנו, שהאסון לא קרה בזדון, והדרך לגיהנום תמשיך להיות רצופה בכוונות טובות. איש מאיתנו אינו חושב, שהדברים הללו קורים בזדון או בגלל יד מכוונת. אנחנו חשים, שהם קורים בגלל זלזול, אדישות ותרבות שאיננה מצפה מאיש לשלם מחיר אישי.
תרבות כושלת זו מתבטאת באופן אולטימטיבי בוועדות המחוזיות, שאינן מאשרות את הקמת הגשרים או המנהרות בהצטלבויות שבין רכבות וכבישים. אהרן בז'רנו, ראש המועצה האזורית חוף השרון, שבתחומו הייתה התאונה השבוע, מזהיר אותנו מפני צומת הרכבת עם כביש 561 ליד כפר נטר. שם, הוא אומר, הפקקים עוד יותר חמורים מאז חיבור נתניה לכביש, והתאונה הקטלנית היא רק שאלה של זמן. ראו, הוזהרתם.
וכל זה, בגלל מה שבז'רנו - ואחרים - מגדיר "בירוקרטיה אינסופית ובעיות תקציביות". התכניות ל"הפרדות המפלסיות" (קרי - מנהרה או גשר) כבר גמורות, אבל הן לא עוברות לביצוע. ובינתיים, עולם כמנהגו נוהג: ראשי הוועדות המחוזיות אינם נשלחים לבתיהם, מינהל מקרקעי ישראל ממשיך לשחק באדמות ובאישורים, מנהלי הרכבת מצקצקים בלשונם ודוחים בקש כל פיתרון טכנולוגי שעלול לעלות להם חצי גרוש, שרי התחבורה מתחלפים כמו גרביים של חייל בטירונות ואנשים נהרגים תאונה אחר תאונה.
לכל הפקידים, חברי הוועדות והמנהלים הכושלים יש שמות. בשם השקיפות והדיווחיות אנחנו מבקשים לדעת את שמותיהם. כי ביחד עם הכבוד והשכר המנופח, מגיעים האחריות והצורך לשלם את המחיר. מותר לציבור לדעת, מי אחראי לזלזול בחייו, ולשם כך, יש לדעת את שמותיהם.
ומי בילף במיצ"ב?
ובינתיים מתפתח לו ויכוח חדש בתחום החינוך. אחרי שלימור לבנת, לשעבר שרת החינוך, סיימה להתפעל מעצמה ומהשיפור המופלא בהישגי ילדינו, מתברר שהנתונים הם לא נתונים, אי אפשר להשוות כלום לכלום וגם כאן שיחקו עם המספרים, עשו מניפולציות לפה ולשם והציגו את מה שהתחשק להציג.
לבנת הגיבה ואמרה, כי קיבלה את הנתונים "מהגורמים המקצועיים ביותר". שרת החינוך הנוכחית, פרופ' יולי תמיר, שבתוקף ניסיונה האקדמי יודעת דבר או שניים על מחקרים ומניפולציות פוטנציאליות על מספרים, אמרה מנגד, כי "מדידה והערכה זו לא תחרות יופי. זה כלי מדידה למערכת החינוך לשיפור עצמי".
אם מטרת הנתונים היא לשפר את מערכת החינוך, קשה להגיד שזו מושגת, ובכלל - למה לקיים מסיבת עיתונאים רבת משתתפים ורמת דרג ולעשות מזה עניין תקשורתי שלם?
לעומת זאת, אם חושבים במשרד החינוך שזכות הציבור לדעת, יש לעשות זאת בשקיפות מלאה. לשם כך צריך לפתוח לביקורת ציבורית את "הרשות הארצית למדידה והערכה", שם יושבים האנשים העלומים, שאולי הלעיטו אותנו באגדות על הישגי ילדינו. אם יתברר שהם מבלפים - שיפוטרו בבושת פנים; אם יתברר שהם טועים - שיוחלפו במקצוענים; ואם יתברר שאין מסקנות - אז אולי צריך לסגור אותם, ולהשתמש בתקציב זה כדי לגייס כמה מורים טובים.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
