"תרחיש לבנוני" שכזה חייב להילקח בחשבון: הזרמת כספים מאסיבית מאיראן וממדינות המפרץ, לצד הברחת כלי-נשק ואמצעי לחימה משוכללים מסיני ומהים לידי ארגוני הטרור, מציבות את מנגנוני הביטחון של אבו-מאזן בעמדת נחיתות קשה. המיליציות העזתיות מאיימות לנקום ב"מגלחי הזקנים" של 1996 - השפלה שהחמאס לא ישכח לעולם לדחלאן ואנשי הפתח. האחרונים מצידם חשים את החרב על צווארם, מוחלים על כבודם ("לעולם לא נהיה כמו צד"ל ואף פעם לא נשמש קבלני הביצוע של ישראל", הם נוהגים לומר) ומפנים קריאה נרגשת לעזרה מישראל. מחסום ארז הופך להיות "הגדר הטובה" של הרצועה, ואלפי אנשים מגיעים אליו מדי יום לקבלת סיוע רפואי והומניטרי מכוחות הצלה ישראליים. נשמע דמיוני? לא ולא. אבו-מאזן ודחלאן עדיין לא חצו את הקו, אבל כבר דורכים עליו.
ברצועת עזה קיימות כיום שלוש חברות פלסטיניות מקבילות, השונות זו מזו תכלית השינוי, אף שלכאורה הן משדרות אחדות שורה וקירבה מלאכותית. הראשונה - חברת הכנופיות, אותה ייצג באופן מובהק עד לחיסולו ג'מאל אבו-סמהדנה. זוהי חברה שסימנה הבולט הוא איבוד העניין בעתיד; אנשים שחרתו על דגלם את הפגיעה בישראל בנוסח שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. אבו-סמהדנה, סולל הדרך, היה עז א-דין אל-קסאם המודרני. אוסף הכנופיות הזה דוגל בחברה שאדמה חרוכה היא נשמת אפה האידאולוגית, ואין דבר מלבד קשיי היומיום המפיח בה רוח חיים. זו חברה שניזונה מטרור ורואה בבין-לאדן ובזרקאווי מופת, וכפי שהריעה לסקאדים של סדאם על תל-אביב, כך היא צוהלת לרגל כל שיגור מוצלח של קסאם על שדרות. אכן, זוהי חברה שטווח הסתכלותה לעתיד קצר כטווח הקסאם. שמאלה ממנה נמצאת החמאס, שבשל האילוצים הטקטיים - "תהדיה" זמנית - הפכה בעל כורחה לתנועת "מרכז".
החברה השלישית היא הרוב המכריע של האוכלוסיה. היא מיוצגת על-ידי מוחמד דחלאן. דחלאן, איש הפתח, הוא טרוריסט מעונב, שהספיק
לטעום מיתרונותיה של מדינה מודרנית כישראל, ורק בזכותה הפך מעני מרוד לאיש עסקים מצליח. בעידודה של ישראל הפך דחלאן למנהיג חברתי-כלכלי בעל חזון, שטווה תכנית מעניינת לשיקום רצועת עזה שאחרי ההתנתקות. אבל כמו חברתו כולה, גם דחלאן מצוי בדילמה מוסרית קשה. מצד אחד, הוא מנסה לשמור על אחדות השורה ולהצטייר כפטריוט האולטימטיבי, שאיננו נכנע לתכתיבי ישראל; מצד שני, מחלחלת בו ההכרה כי רק בעזרתה של ישראל יוכל להגשים את מטרותיו. השאלה היא, מה עוד צריך לקרות כדי שאבו-מאזן ודחלאן יחלו בשיתוף פעולה אסטרטגי וביטחוני עם ישראל? הנה כמה התפתחויות שעשויות להאיץ את הברית החדשה:
- השלכות פרשת הרובים. העברת אלפי כלי-הנשק באישור ישראל לידי המנגנונים נחשבת מבחינת אחדות השורה הפלסטינית לחציית קו אדום. הושטת היד הפלסטינית לעבר "האויב הציוני" בבקשה לקבל נשק היא בלתי נסלחת. האשמות על בגידה וכינוי הגנאי לנשיא עבאס "גנרל מחמוד לאחד" (כפראפרזה למפקד צד"ל אנטואן לאחד) מוסיפות מימד נוסף לתרחיש הלבנוני.
- חיסול אסטרטגי. עד כה הסתפקו בחמאס וב"ועדות ההתנגדות" בחיסול דגי רקק מהפתח, מנהיגי רחוב מדרג נמוך או אנשי ביטחון בדרג הביניים. חיסול אסטרטגי של מנהיג בקליבר של דחלאן או סלימאן חילס, אולי מנהיג פוליטי כטייב עבד אל-רחים, יהיה בבחינת קריאת תיגר רעשנית כלפי אבו-מאזן.
- המשך ה"סיכולים הממוקדים" של ישראל. עם כל חיסול של מפקדים מקומיים או של עוברי אורח תמימים, הולך וגובר הזעם ברחוב העזתי. תהלוכות המחאה ההמוניות, הבאות בעקבות הלוויות הטעונות, עלולות להתפתח בנקל להתקפה מזוינת על המזוהים כמשת"פים החדשים של ישראל - המנגנונים הצבאיים והאזרחיים של פתח.
- חגיגת הכספים. זרם גדול של כספים מגיע לרצועת עזה, והפתח איננו שותף לחגיגה. בעיניים כלות צופים ראשי המנגנונים כיצד הנייה וא-זהאר מקבלים עשרות מיליוני דולרים כמענקי חירום ממדינות ערב, ואילו הם מסתפקים בכסף הקטן שנשאר מימי ערפאת.
- גט כריתות של אבו-מאזן לחמאס. הנשיא מכריז על פיזור הממשלה, מה שיגרום לפרץ של התקפות מילוליות ואף פיזיות על מחנהו. או אז, מודיע אבו-מאזן כי "דרכם אינה דרכנו" וכורת ברית סודית עם ישראל.
משה אלעד, אלוף-משנה (מיל.), שימש בתפקידים בכירים בשטחים וכיום חוקר במוסד שמואל נאמן בטכניון
