מחפשת את עצמה

ייתכן שהנובלה החדשה של רונית מטלון היא מין 'ניסוי כלים' בנושא ובסגנון שלא נוסו עדיין בספריה הקודמים, ועל כן היא דורשת מאמץ ואורך רוח. 'גלו את פניה' היא סיפור אימה ואהבה המתרחש במציאות סוריאליסטית, כמובטח על גב הכריכה, אך כיוון שהעלילה מעוגנת כאן ועכשיו, ואפילו על רקע ההתנתקות, מתפוגג הסוריאליזם המובטח לכלל מציאות ריאליסטית לא ממש מרעישה.

הדמיון של רונית מטלון ממריא לרגע ונבלם, מהבהב וכבה, בדומה לפרח ש"לבלב ונבל, נבל ולבלב" (עמ' 8) על דש הז'קט של אחד מגיבוריה. הפרח, מדגישה המספרת, היה "משהו כמו סחלב", לא מן הזן שנועצים בדש הבגד. נדמה שהתמונה הזאת, היפה כשלעצמה, מלמדת גם על נקודות התורפה של היצירה. מטלון משתמשת בפזרנות ב'סחלבים' – כתיבה יפה, מחוכמת, מודעת לעצמה – כדי לשזור בה טלאים מעושים של כיעור מכוון, כמו זועקת ומבקשת להדהים את הקורא.

גם מצד הסגנון, ניכרת כוונה מבורכת להתפרע – לערב שילובים של גובה בשפה דיבורית של רחוב. אבל מטלון מתקשה להיפרד מהכתיבה המחושבת והמוקפדת שלה גם כשהיא שוזרת פתאום בטקסט איזה 'עיוני' או 'לכי על זה' (עמ' 15). הכל אצלה מדוד, מחושב, עשוי-מדי. לכן הדמיון לא נוסק. ההתפרעות הסגנונית המיוחלת, אפילו ניצני ההומור, נבלמים על ידי קורקטיות נאה ומצוחצחת, כמעט כפייתית, ויוצרים מין פרוכת מילולית שהכוונות מאחוריה נשארות עמומות, בלתי מפוענחות ולפעמים גם לא אמינות.

האם נאמין לאוהבת המעידה על אהבתה במשפט כמו "אהבתי אותה, עודפות האהבה שנקה את גרוני" (עמ' 14)? האם נאמין לבת שיחה, המעידה "אהב אותי פעם מישהו שמת, מתי בעצמי בשביל מישהו שחי ונשארתי עם העונש על ההגזמה"? (עמ' 16). בתוך ההתחכמויות האלה מזדקרים לפעמים משפטים יפים עד כאב, כמו "האהבה היא הזרוע שמושטת לך מהעולם ועוקרת אותך מתוכו" (עמ' 16). אבל הם מתמוססים איכשהו בתוך גודש שלא גמר בדעתו מה הוא רוצה להיות: סיפור אהבה, סאטירה פוליטית או מפגן פירואטים סגנוניים.

המונולוגים הם הקורבנות העיקריים בקרבות הבלימה שמנהלת המספרת עם עצמה. הדמויות בספר חסרות קול משלהן. כולן מדברות גבוהה, ובראשן הגיבור ה'חכם', המכריז חגיגית כי "הפחד חזק יותר מהאהבה. זה בדיוק המקום שבו המבנים החברתיים שלנו, כליאי הברק של הפחד, לא יכולים לעכל לתוכם את האהבה... האהבה חקוקה בתוך המבנים החברתיים ויחד עם זה מוקאת מתוכם החוצה. זה בעצם מה שאומר לנו צ'כוב" (עמ' 37). צ'כוב היה בוכה אילו ידע מה אומרים על מה שהוא "אומר לנו". עם כל הפסימיות שלו, הוא לא היה שם משפט כזה אפילו בפי הנלעג בגיבוריו, "רחימאי" ככל שיהיה.

אני מודה שהקדשתי מאמץ ניכר לצלוח את 69 עמודי הספר, ואלמלא הכרתי והוקרתי את יצירתה של מטלון, ספק אם הייתי מתאמצת. ציפיתי בכל זאת לקורטוב של נחמה, ולו למימוש ההבטחה, בעיקר בענייני הומור שחור. הלכתי להתנחם אצל 'חברו של המנוח' מאת אנדריי קורקוב האוקראיני (מרוסית: דינה מרקון, כנרת) – על אחד שמת להירצח ומזמין את העבודה מידי רוצח שכיר. איזה הומור! וכמה יותר שחור – יותר מצחיק. רווח לי: נזכרתי שקריאה היא הנאה.

• מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות