שבוע הספר: למה לא ברשת?
ההצלחה היחסית של אירועי "שבוע הספר" וענף הספרים בארץ בכללותו מבליטה את החיוורון של חנויות הספרים המקוונות, שאינן משכילות לנצל את היתרונות היחסיים של המדיום
ביקור בדוכני שבוע הספר בגני התערוכה בתל אביב החודש התגלה כחוויה מעיקה למדי. מול דוכני הוצאות הספרים המתמקדות בתולדות עם ישראל נרשמה, אמנם, תנועה דלילה של מתעניינים, אך הגישה לדוכנים הפופולריים יותר התגלתה כמשימה קשה למדי.
אנשים שקרובים לאדמה יותר מאחרים, כמוני, הציצו בחטף על איזה "פריקונומיקס" או "אם יש גן עדן", מבעד לאיזה סדק שנפער בין כתפי המעיינים בדוכנים של הוצאות הספרים הגדולות. גם כאשר התגלה לרגע חלל בשורה הראשונה, קשה היה לשמור עליו מבלי לספוג מרפק בצלעות או כריכה קשה בפרצוף מצד קורא מזדמן.
עוד בעיה אופיינית לאירוע נוגעת ל"יותר מדי אינפורמציה - פחות מדי ידע". מבקרים שלא ערכו תחקיר מקדים התקשו לעכל את כל הספרים ולברור מתוכם את המעניינים. המידע המועט המתפרסם על גבי כריכות הספרים ועצם העובדה שמדובר ב"נחתום המעיד על עיסתו" לא מאפשר לקורא לדעת אם לפניו "רומן ייחודי המפתיע בעוצמות הרגשיות שלו" או עוד משקולת מוצלחת לניירות.
חסרונה של הרשת
דווקא משום שמדובר בחוויה בלתי מקוונת בעליל הורגשה חסרונה של הרשת. אילו היו במקום עמדות של אינטרנט או אפילו רשת אלחוטית, היה ביכולתן לאפשר למבקרים להיות צרכנים נבונים יותר ומתוסכלים פחות ולתרום גם לשיפור במכירות של הוצאות הספרים.
אם כבר מכניסים את האינטרנט לסיפור, למה לא לערוך את האירוע כולו ברשת? אני לא מתכוון לאתר הסמלי של התאחדות הוצאות הספרים בישראל.
אמנם, חנויות הספרים המקוונות הכריזו לרגל שבוע הספר על הנחות בשיעור של יותר מ-30 אחוזים על חלק מהספרים, אך אין די בכך.
הפנינג בפס רחב
הכוונה היא להפיכת שבוע הספר להפנינג בפס רחב, באתר של כל הוצאות הספרים, שיאפשר למבקרים לקרוא פרקים נבחרים מהספרים (מי עדיין חושב ברצינות שקובץ PDF יכול לספק חוויית קריאה השקולה לספר מודפס?), ראיונות עם סופרים, צ'טים בווידאו, קישור לביקורות על ספרים שפורסמו באתרי תוכן, דירוגים ותגובות של הקוראים, והמלצות על ספרים המבוססים על הרגלי הקנייה של הגולשים, כמו זה המשולב ב"אמאזון".
מצבן הרע של חנויות הספרים המקוונות
ואם דרישה להקים אתר כזה, שיפעל במשך שבוע אחד בשנה בלבד, תובענית מדי ואינה כלכלית, מדוע לא להפעיל אותו במשך כל השנה? בקשה כזו תהיה מוגזמת מדי, כנראה, לאור מצבן של חנויות הספרים המקוונות בישראל בעקבות גסיסתה של "מיתוס". הממשק של dbook.co.il טראומתי למדי ומספק למבקר את התחושה כי לא שודרג מיום הקמת האתר.
האתר של סטימצקי, חנות הספרים המקוונת הטובה בישראל, לטעמי, העתיק בדייקנות את התפריט הראשי של "אמאזון", מאפשר לגולשים לדרג ספרים ולהגיב עליהם, ואפילו יש "רשימת משאלות", אך בכך הדמיון למקור מסתיים, פחות או יותר.
אם תחפשו אפשרויות ניווט מתקדמות כמו תגיות נושא, רשימות מפורטות של רבי המכר על פי חתכים שונים (יש רשימה מצומצמת ובלתי מספקת), המלצות קנייה בנוסח "קוראים שקנו את הספר הזה רכשו גם...", אתרי ויקי נושאיים ועוד תכונות מתקדמות - לא תמצאו אותן בסטימצקי.
למה לא שבוע הספר ברשת - בכל השנה?
שבוע הספר הצליח למשוך קהל גם השנה בגלל שתי תכונות אטרקטיביות – הנחות בשיעור של עד 30 אחוזים, בין השאר בזכות ויתור על התיווך של חנויות הספרים ומכירה ישירה מהמוציאים לאור לקוראים.
סיבה נוספת נוגעת לעובדה שבחנויות הספרים מבחר הספרים מצומצם. אם מתחשבים בכך כי 6,840 ספרים חדשים יצאו לאור בשנת 2005, על פי דו"ח הספרייה הלאומית, הרי שבכל יום יוצאים בארץ כ-19 ספרים. רוב חנויות הספרים, בבעלות "סטימצקי" או "צומת ספרים", לא יוכלו להציע את כל העושר הזה גם אם לא היו מונעות משיקולים כלכליים. כתוצאה מכך, אורך חיי המדף של הספרים בחנויות הוא קטן יחסית ויש ספרים שלא נמכרים כלל בחנויות.
מה שנכון לשבוע הספר, נכון גם לאינטרנט, ולא רק במשך שבוע אלא בכל ימות השנה. תופעת "הזנב הארוך" (Long Tail) מאפשרת לפריטים הזוכים לביקוש מועט מחוץ לאינטרנט להצדיק עצמם מבחינה כלכלית ואף לרשום מכירות בהיקף מצטבר הגדול מרבי מכר.
למרות הדברים האלה, לא תמצאו באתר סטימצקי את "הכפיל" או "המהמר" של דוסטויבסקי, "האוניברסיטאות שלי" של מקסים גורקי, את "צמח בר" של נעמי פרנקל, או "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'רלד - ספרים ישנים שאינם מודפסים עוד.
אין זה משנה "מי אשם" בכך – אם חנויות הספרים או הוצאות הספרים. השורה התחתונה היא כי חנויות ספרים ברשת מזכירות יותר מדי את המקבילות הפיזיות שלהן ולא מנצלות את היתרונות היחסיים של המדיום.
