איך אפשר לשכוח את הפרידה הראשונה
זוכרים את הפרידה הראשונה? את הכאב הזה, הפחד והאימה? כמו לווסת הראשונה, גם לפרידה הראשונה יש ריח של הפתעה, וזה לא משנה כמה התכוננתם מראש, ההלם נוחת כמו פטיש על הראש. את הפרידה הראשונה זוכרים תמיד, כמו אובדן הבתולים, סוג של חותמת ראשונה בדרכון האהבה
אמרת לי שזו לא טוקיו שהשתנתה. אמרת שאני השתנתי, התבגרתי, שהענפים שלי צמחו. ואני התעקשתי שהעיר הזו גם היא השתנתה, כמוני, כבר לא נערה פרועה.
15 שנה אחרי הפעם הראשונה, הרחובות בטוקיו כבר לא מאיימים עלי, השוטרים לא מפחידים אותי, והחיוך שלך זורח אלי מכל פינה, שולח אלי קריצות משלטי הניאון, מנסה להזכיר לי נשכחות. הילדה שבתוכי מביטה על העיר הזו, שפעם היתה כרך גדול, שפעם היתה מפלצת במנהרה, ומבינה שאני וטוקיו עברנו חתיכת חיים, ועכשיו אנחנו שוות, אחיות רחוקות. חוזרת לעיר פעם בשנה, אבל בפעם הזו באמת מבינה. שהעיר הזו, כמוני, השתנתה.
בטוקיו נפרדתי בפעם הראשונה. זוכרים את הפרידה הראשונה? את הכאב הזה, הפחד והאימה? כמו לווסת הראשונה, גם לפרידה הראשונה יש ריח של הפתעה, וזה לא משנה כמה התכוננתם מראש, ההלם נוחת כמו פטיש על הראש. את הפרידה הראשונה זוכרים תמיד, כמו אובדן הבתולים, כמו המחזור הראשון, סוג של חותמת ראשונה בדרכון האהבה.
הדמעות זרמו דרך הפטמות ועד התחתונים
זה היה מזמן, הסתובבתי ברחובות המזוגגים, היה חם ולח, והדמעות זלגו לי, לא יכולתי אותן לעצור, זרמו בערימות, מהאישונים, דרך הפטמות ועד התחתונים.
מלוכסני עיניים הביטו בי בחיוך מבוייש, לא הבינו מה קרה לעיניים הכחולות, שיורדות מהן ככה הדמעות. מלוכסני העיניים התקרבו לבדוק, באיזה צבע יורדות לי הדמעות. ואני אמרתי להם שאלה דמעות מפצעים פתוחים, פצעי האהבה, ולכן יש להן צבע אדום של דם.
בטוקיו של פעם ידעתי שנגמרה לנו האהבה, וידעתי שאני כבר לא רוצה, אבל פחדתי פחד נוראי מהפרידה. חשבתי אז שלא אסתדר, ככה לבד בעולם.
מגורדי השחקים אתה שולח אלי חיבוק אחרון, הרי היית החבר הראשון, האהבה ראשונה, ואני לא רציתי להודות שגם לאהבה ראשונה יש סוף.
למדתי שהפחד מהפרידה יותר נורא ממנה עצמה
יש משהו שמח בהמולה של טוקיו, ויש ריח שמזכיר לי שהשנים עברו, ואיתם ברוח הגיעו אהבות חדשות, ארוכות ובטוחות, קצרות ומסעירות, אבל הפרידות, הן תמיד נשארו כואבות ומפחידות. בטוקיו של פעם למדתי שהפחד מהפרידה יותר נורא ממנה עצמה, שהפחד יותר קשה מהאהבה. למדתי שמי שפוחד להיפרד נשאר גם הוא לבד, בכלא שבנה סביב אהבת העבר, בלי חנינה, בלי שליש על התנהגות טובה. אבל אז ביפן זה כאב, ואני נכנסתי אל הראמן-בר והרגשתי הכי אבודה אי שם בעיר הגדולה.
כמו הווסת הראשונה, גם לפרידה הראשונה יש ריח של הפתעה, אבל לפרידות לא מתרגלים, הן תמיד כואבות, תמיד מפחידות, ותמיד מפתיעות. ולפרידות אין שום גלולות שיעזרו לעשות סדר שנדע מתי הן באות, ואין טמפונים שיעשו קצת יותר נקי ונוח את העניינים.
השנים עברו, ופתאום ביפן השלטים באנגלית, פתאום בטוקיו הסושי נראה מערבי, פתאום בטוקיו אין באסטות של ישראלים, הם כולם כבר התבגרו, יושבים במלון עם חליפות ומחשבים ניידים, הכל השתנה, ורק הרגליים של היפניות נותרו עקומות, כמו בימים ההם, כשנפרדתי בפעם הראשונה.
הבלוג של יעל 9
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
