"גם אני התפשרתי עם המציאות"
"מאביסים אותנו בתכנים שלא מתקשרים עם הנפש או המצב האנושי ואנחנו מתרגלים. לייצר תיאטרון שכזה אומר לוותר על הנשמה". במאי התיאטרון יבגני אריה לא מוותר ומעלה את "גן הדובדבנים" של צ'כוב
בשנת 1903, כשהוא גוסס ממחלת השחפת, כתב אנטון צ'כוב את המחזה האחרון בחייו. "גן הדובדבנים" הוא שירת הברבור של העולם הישן שנרמס ברגל גסה, גם אם לא מכוונת, על ידי ההווה הממהר, הפרקטי והתועלתני. זהו אחד המחזות החשובים להבנת יצירתו של צ'כוב. כמו "השחף", כך גם מחזה זה הוגדר על ידי מחברו כקומדיה, אולי כמחווה לכתיבה היוונית הקלאסית שתפשה את חיי האנשים הפשוטים כאוסף של אפיזודות בעלות פוטנציאל קומי.
אידיאליזם, פרגמטיזם, כמיהה, רפיון המוסר, הונאה עצמית, תקשורת לקויה, ניצחונות, אובדן וסבל - כל אלה מאפיינים את הדמויות ותואמים את פרשנותו של צ'כוב למושג קומדיה. המחזה מציג מיקרוקוסמוס שבו הולך ומתפוגג גן עדן של ילדות כשמשפחת אצולה יורדת מנכסיה ונאלצת למכור את אחוזתה ואת גן הדובדבנים שבתוכה לסוחר, בן העבדים, לופחין. הוא מצדו יהפוך את הנכס לעסקת נדל"ן מכניסה עוד לפני שיעזבו. בעוד שבני המעמד העליון עומדים חסרי אונים מול המציאות המשתנה, הפרגמטיזם והאמביציה של האדם החדש מאפשרות לו להשפיע על האירועים ולא להימחץ תחתיהם.
"זה לכאורה סיפור פשוט, פרקטי, של ירידה מנכסים ומכירתם", אומר הבמאי יבגני אריה, שמציג בימים אלה את המחזה בתיאטרון גשר, "אבל הבית הזה והגן אינם רק קירות ועצים, זה מקום שמכיל בתוכו את הדורות הקודמים, זיכרונות משפחתיים, רוחות של אנשים מתים. למכור את הבית זה למכור את הנשמה".
במציאות שבה מתפקד עולם התיאטרון הישראלי יבגני אריה יודע היטב שהעלאת מחזה שכזה משמעה סיכון. "קשה היום להביא את צ'כוב ואת שייקספיר לקהל. לא בגלל בורות או טיפשות, אלא בגלל ההרגלים. מאביסים אותנו בתכנים שלא מתקשרים עם הנפש או המצב האנושי ואנחנו מתרגלים. זו הסיבה שהשפה שלנו הולכת ומדלדלת – כשלא מבקשים לבטא עומקים, מסתפקים בחיים פרקטיים שבהם אין צורך ביותר מדי מילים".
צ'כוב, לדידו של אריה, היה הראשון שזיהה וביטא את הסכנה הטמונה בחיים נטולי תרבות. "המחזה הזה משתווה מבחינתי להמלט בהבנה המהותית של מי אנחנו, בני האדם", הוא אומר, "מה שמחבר בין מחזותיו של צ'כוב הוא השאלה אילו רק ידענו איך לחיות את החיים בצורה פחות מגוחכת. אנחנו לא יודעים וזו הטרגדיה".
צ'כוב מציג אריסטוקרטיה אימפוטנטית שמסרבת לקום ולעשות מעשה כשהעולם מסביבה קורס. גם בזה יש מהטראגי.
"המחזה הזה הוצג פעמים רבות בצורה שיפוטית כשהבחירה הקלה היתה להתייחס לאריסטוקרטיה כאל שקועה בחלומות בהקיץ ומנותקת מהמציאות. אנשים לא הבינו למה הם לא מנסים לעשות משהו שיביא לשינוי המצב. זו טעות, הם לא יכולים לעשות דבר. קחי את תיאטרון 'גשר' כדוגמה. מצבנו הכלכלי לא טוב, בלשון המעטה. נניח ומחר יגיע הנה מנהל חדש שיאמר לי: צריך לחשוב ביזנס. הוא יציע לעלות הפקות קטנות, קומדיות ומחזות זמר ולוותר על מחזות מסוכנים כמו 'גן הדובדבנים'. ברור שזה נכון במובן העסקי, אבל האם אנחנו זקוקים לסוג כזה של תיאטרון? לא. לייצר תיאטרון שכזה אומר לוותר על הנשמה וזה בדיוק המקום שבו נמצאים בעלי האחוזה. הם יודעים שהסוחר צודק, אבל לא יכולים לשתף עם זה פעולה. לוותר זה למחוק את מי שאתה".
זו הסיבה שהכנסת להצגה את דמות בנה המת של בעלת האחוזה, להזכיר שהעבר קיים ואי אפשר למחוק אותו?
"הילד המת הוא לא רוח רפאים. הוא חי אצלה ממש כשם שאבא שלי ימשיך לחיות בי כל עוד אני נושם. העבר פה, אי אפשר למכור אותו, וזה הקונפליקט המרכזי. צ'כוב היה רופא, הוא ידע שזה הסוף והוא הרשה לעצמו לעצור ולהתבונן בבעיה בצורה מאד מפוכחת. הוא מתבונן על האידיאולוגיות הגדולות באהבה ובגיחוך, כיוון שברור לו ששעתן הגדולה לא תבוא. גם אני חי בדיוק באותו האופן. גם אני ממשיך בדרכי ומקווה שמישהו יבין בסופו של דבר שתיאטרון חייב עזרה. האם אני יכול אחרת? לא. ברגע שאיהפך למציאותי אצטרך לעשות מה שציפי פינס עושה היטב".
נדמה שמהות המחזה היא דווקא במה שלא נאמר. לכל אורכו יש תחושה של גל תת קרקעי שעומד להציף ולשטוף את הכל.
"אני חושב שלזה בדיוק צ'כוב כיוון – ריאליזם מפוכח וסימבוליזם שהוא אותו גל תת קרקעי שאת מדברת עליו. המים האלה שאנחנו כל הזמן מרגישים את האיום שלהם ברקע הם סימן למשהו שמתרחש, לחיים החדשים שבאים, לציוויליזציה שתכסה על הכל".
אז העלאת המחזה היא נפנוף בדגל אדום?
"הבנתי שזה מה שאני עושה מהרגע הראשון שהתחלתי לעבד את המחזה. זה לא פרקטי להציג היום את 'גן הדובדבנים'. אבל גם אם זה נראה טיפשי ושגוי, זו הסיבה שאני פה, זו הסיבה שתיאטרון 'גשר' קיים. זו בהחלט הצהרה למרות שגם אני התפשרתי עם המציאות. זה מחזה של שלוש וחצי שעות וערכתי אותו לשעתיים ועשרים. תירצתי לעצמי שאני חותך את הגאון הזה כיוון שהקהל היום שונה, חשוף ומהיר יותר מבעבר ולכן אינו זקוק לכל המלל שבא להסביר את הקונטקסט".
צ'כוב הוא אחד המחזאים האהובים על אריה ותחושת המחויבות שלו כלפיו רבה. "זו תחושה לא מוסברת, צורך להגן על המחזה מפניי, מפני העולם", הוא אומר. "צכוב מענג לא רק ברמת קריאת הטקסט אלא בצלילה הזו לעולם שממנו אתה יכול ללמוד על החיים שלך. דרך הטקסטים שלו העולם נראה אחרת. ההשפעה שלו עצומה, כמו זו שהיתה לציורים של מונה או ואן גוך על תפישת הטבע. אנחנו מתבוננים על העולם דרך העיניים שלהם, בזכותם אנחנו לא טבולה ראסה". אם היה איש עשיר, אומר אריה, היה מביים בזה אחר זה את כל מחזותיו של צ'כוב ובסופה של דרך היה חוזר "לגן הדובדבנים". "המחזה הזה מתחבר לחיים שלי", הוא אומר, "כל הדברים שהתמודדתי איתם באים לידי ביטוי דרכו".
האדם החדש גוזר כליה על העולם הישן למרות שהוא תוצר שלו. גם זו התמודדות.
"העולם הישן הוא עולם שבו אביו של לופחין וסבו היו עבדים. הוא היה כפרי שלא נחשב ופתאום הוא מוצא את עצמו בעל אחוזה. רכישת האחוזה היתה נקודת השיא בשבילו, אבל אחריה הוא נשאר עם בניין ריק מתוכן. זה הפרדוקס בכתיבה של צ'כוב – אתה מגיע רק בכדי לגלות שכבר אין לדבר משמעות. הגעת, כבשת את היעד, אבל הפכת למפלצת. יש לך כסף, אבל איבדת את הנשמה".
רמיסת העבר וביטולו הם חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, אולי בגלל שזיכרון קצר הוא מעלה בהתמודדות מול יומיום קשה. ההתנהלות הזו מעסיקה אותך?
"היא הופכת אותי לפסימי. התהליך הזה הוא מכריע והוא לא תופעה ייחודית לישראל אלא כלל עולמי. האנושות רצה פתאום לכיוון מסוים בלי להתחשב במה שהיה קודם. דוגמה לכך היא השחקנים הצעירים בלהקה. מה שמפריע לי זה לאו דווקא שהם לא יודעים דברים שהם אמורים לדעת כאנשים אינטליגנטיים. מפריע לי שהם לא סובלים מחוסר הידע הזה. הם חושבים שאינטואיציה וכשרון זה מספיק. ברוסיה של ילדותי לא היית יכול לשרוד בלי ידע, או לפחות היית חש בושה. אני בא ממשפחה פשוטה של אמא רופאה ואבא מהנדס. הם לא הכירו את גתה כל כך טוב, אבל הם קראו ספרים. למרות זאת תמיד הרגשתי עם זה לא נוח. מגיל אפס היה לי ברור שבשביל לדעת, צריך ללמוד, לקרוא, להתעניין. חוסר הסקרנות הוא תופעה שקיימת כיום גם בישראל אבל לא פחות ברוסיה. אני בספק אם תמצאי היום ברחוב צעירים שיידעו לדקלם את פושקין. בשביל להתקדם אדם חייב לדעת מה היה לפניו. זה נכון לא רק לאמנות אלא לחיים. הדרך היחידה ללכת קדימה היא להתמודד עם העבר".
מבחינה ויזואלית נדמה לי שהפעם יותר מתמיד אתה מנהל דיאלוג עם שפת הקולנוע, למשל כשאתה מקפיא את הדמויות.
"כל מחזה שאני קורא מצטייר בעיני רוחי קודם כל כסרט. במשך שנים לא העזתי לגעת בסיפור 'העבד' כי דמיינתי אותו בראש והיה לי ברור שהאמצעים שעומדים לרשותי על הבמה שונים. הייתי צריך למצוא את הדרך שלי לעשות את זה. אני חושב שהתיאטרון לא יכול לחיות בהתעלמות מוחלטת ממה שקורה בתחום הקולנוע. אני כל הזמן שואל את עצמי איזה דיאלוג צריך להתקיים בין הבמה לקולנוע ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להילחם בהצלחה בכוח ההולך וגדל של המסך. התשובה היא במציאת פתרונות בימתיים יצירתיים".
פתרונות יצירתיים הם בין היתר לא להפסיק להפתיע את הצופה. במחזה הזה ההפתעה היא בין היתר במיקום ההצגה בחדר ילדים מעין מטאפורה להיאחזות של הגיבורים בעבר שכבר לא מתאים למידותיהם.
"הכל חוזר לאותה הנקודה. העבר נוכח, הוא לא אבד. הזיכרונות עדיין חיים. אנחנו הילדים שהיינו. כשאני מסתכל במראה אני תמיד מופתע ממה שאני רואה. אני מרגיש לחלוטין שונה מאיך שאני נראה. פתאום אני זקן. אני לא מרגיש זקן. אחד המשפטים הנוראיים ביותר שאבא שלי אמר לי לפני שהוא מת היה: 'כל חיי ניסיתי להכין את עצמי לחיים ופתאום זה הכל. זה מה שיש'. אני כל הזמן שואל את עצמי האם גם אני כמוהו, מחכה לחיים שיקרו".
מהו גן הדובדבנים שלך?
"זו שאלה מורכבת שקשה לי לענות עליה, אולי מפני שאני מהגר. אנשים שמהגרים גודעים את החיים שהם חיו קודם. באופן חלקי גן הדובדבנים שלי כיום הוא תיאטרון גשר, כי זו המהות המרכזית של חיי, אבל הוא גם כל כך הרבה דברים שהבאתי משם ואני לא מדבר רק על ספרות אדירה ותרבות. גן הדובדבנים הוא הקבר של אבא שלי במוסקבה, מורים שליוו אותי, חברים שהיו לי. הגירה היא דבר איום, לא מהסיבות המעשיות, שהן התמודדות בפני עצמה, אלא בגלל הקרעים שהיא קורעת בחיים שלך. משהו קורה בפנים, משהו נשבר. אני חושב שגן הדובדבנים שלי בחלקו אבד ובחלקו מתקיים. זה לא שאני מתגעגע לשם. היום, כשאני מגיע למוסקבה, אני רוצה לחזור לישראל. בשבילי, הם מכרו את גן הדובדבנים. השנאה הגדולה שיש שם לאינטלקטואלים לא תאומן. זה מעולם לא היה כך. פעם זה היה הפוך".
אתה מרגיש שלם ומרוצה ממה שאתה עושה?
"לא באמת. אולי ברגעים מסוימים אחרי חזרות כשאני מנסה למצוא פתרון ופתאום זה קורה. הרגע הזה שלפניו לא היה כלום ופתאום יש, הוא הסיבה שאני עושה תיאטרון. זה קיים בחדר החזרות, אבל התוצאה הסופית היא בדרך כלל שורה ארוכה של התפשרויות".
יש קו הפרדה בין החיים שמחוץ לתיאטרון לחיים שבתוכו?
"אני מתבייש לומר, אבל אני לא חושב שהחיים בחוץ טובים מספיק. אני מרגיש אותם, אני יכול להריח אותם, אבל החיים שלי הם פה. אני חושב שכל אחד צריך את המקום שלו שממנו הוא יכול, אם ירצה, לצאת החוצה. אני מרגיש בר מזל שיש לי את המקום הזה. הוא לא בית, אני לא יכול לקרוא לו בית, הוא מקום מרכזי שבשבילו אני ממשיך לחיות. החוץ הוא מעניין, אקזוטי, מטופש".
יבגניה דודינה וסשה דמידוב ב"גן הדובדבנים"
צילום: גדי דגון
מומלצים
