כתב סניגוריה על סדום
מלאכיות סדום חיכו לי כשהגחתי אט אט ממאורתי. פורשות כלפי ידיים לחיבוק, רגליים ללפיתה ושפתיים מלאות חום והבנה. ללא מחשבה על העתיד, ללא תהיות על העבר, קיבלו אותי המלאכיות, קיבלו את כולי. ניגשות בצעד בטוח וחיוך דק ומסמנות בגופן את שביל הירידה מהצוק ממנו תכננתי להשליך את עצמי. זו גדולתה של העיר הגדולה, היא ממסכת את הרעש הפנימי
אלו הם ימיי בסדום, כמעט שנתיים מתחילת תקתוקו של השעון. מאה אלף דקות מלוחות עשו את דרכן ממעלה ארובת הלב וזלגו אחת אחת לחור הגדול שנפער במרכזו. כמעט מאה אלף דקות של איש שלם אך שבור. זקיפות האגו למול כפיפות הגב, גלים של רגשנות שהתנגשו בצוקים של ציניות עצמית. כל יום בודק, בוחן, מנסה לברר עד כמה התמלא מחדש החור, חרד שמא נשפך או חלילה הגרוע מכל, ההכרה כי לעולם לא יתמלא יותר. אנדרטה עמוקה וחלולה למה שהיה ומה שהיה יכול להיות. מצבה שעליה חקוק שם יחיד וזוהר באור להבה ואור יקרות. טיק. טוק. טיק. טוק. חלפה עוד דקה...
מהשמש, ומצד ימין מהקשבה בלתי פוסקת לוורדה רזיאל תסתמי ולנתן זהבי עצבני. כמעט דרס אותי המנוול, על גשר עם דוגמנית שטורים של קופסאות גפרורים מפח זוחלות מתחתיה. קיללתי אותו כל הדרך הביתה. בנימוס כמובן, אני שונא תוכניות דיבורים.
לגמתי בירה קרה בכוס זולה מול שקיעה אסקפיסטית אדירה. חולותיה החמימים של סדום מלטפים את רגליי, מעניקים לי רוח חיות. רוח עדינה מהים גורמת לבחור עם הפריסבי לעוף ישר לתוך קבוצה תיירות משועשעות. ברור שזה היה מקרי. הכל מקרי באופן מכוון בסדום. אולי נינוחות היא המילה המתאימה. סדום דומה לאי קטן של שפיות בימים גועשים. אבל הים עכשיו לא גועש, רק מלא במדוזות. דור חדש של מלאכיות אוגרות את ניצני החום האחרונים של החמה בטרם ייגשו הן שוב למלאכת הקודש הלילית שלהן. ילדים פעורי עיניים רצים בצהלות קטנות אחרי עוד גל נשבר, משאירים אחריהם עקבות ננסיים של שמחה וחן. גם שקיעה של לב מתגמדת נוכח זריחת היופי של ים סדום.
וכך, אחוז תדהמה, מצאתי את עצמי יום אחד. לבד.
בסופו של דבר הגיע הזמן להודות כי אילו אהבה היתה מגיעה כג'וינט, כדור, תמיסה או אבקה, היא היתה מזמן מושלכת לקטיגוריה של סמים קשים. זהירות! תרופה זו עלולה לגרום לתופעות לוואי קשות של הזיות, חוסר ריכוז, התמכרות, איבוד שליטה, מוות ובמקרים קיצוניים - הגדרה של סרטים רומנטיים כסרטי איכות. תמורת האופוריה, הלהט, תחושת הריחוף ודליים של סקס היו לנו המוני מסוממים ברחובות, במשרדים ועל כנראה 80 אחוז משולחנות הסנוקר בעולם.
וכל הדברים האלה מתגמדים כשמגיע הקריז. נדודי שינה, איבוד תיאבון או השמנה מטורפת, נטיות אובדניות. אתם עדיין חושבים שאני צוחק? וכמובן, הנוראה מכולן, הערגה. לא ערגונת (תנצ"ב מאיר) ולא כמיהה, אלא ערגה יוקדת ובוערת.
אייפוד סביבתי של רעש לבן
צועד יום יום מהעבודה לביתי בסדום. האשה שאהבתי משתקפת מפניה של ילדה שמרוחה לרוחבו של גשר. מחייכת אלי עם שיניים צחורות מערפיח ומזמינה עוד מחשבה, עוד ניקור בפצע. עוד... היי! תסתכל לאן שאתה נוסע! אידיוט! נהג המונית שכמעט דרס אותי משחרר את הקללות שלו מרפרטואר הבנוי משנים של צלייה איטית של צד שמאל של מוחו
טוקבק כדורבנות:
לא נסחפנו קצת? / תל אביבי
מתי תבינו: תל אביב היא לא סדום ולא עמורה. זו עיר גדולה וצפופה, שאפשר למצוא בה הכל ובכל שעה. כל עניין הבועה הוא המצאה של אנשים, שעד לפני כמה שנים חיו באיזה פרבר / עיירת פיתוח / קיבוץ, וחושבים שאם הם יגורו קצת בת"א, יתלבשו שונה ויסניפו את עצמם למוות, הם יהפכו לתל אביביים אמיתיים. בתור תל אביבי מגיל אפס, יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: אין דבר כזה!
זו גדולתה של סדום. היא ממסכת את הרעש הפנימי. העיר היחידה בארץ עם דופק חזק מספיק כדי להטביע את הרעש של השקט של פעימה פנימית שנדמה. בדומה לשינה החיונית לנו כל כך, הפסקה כרונית של מודעות פעילה ומעבר למצב רגיעה, שכחה ודביקות מביכה באזורים מסוימים במקרים רבים, כך היתה סדום בשבילי בהתחלה. אייפוד סביבתי של רעש לבן, אם דואגת המוודאת כי בנה היקיר לא ינתק עצמו מהעולם ומהחיים, שולחת מדי פעם נהג מונית לצפור לו מתחת לחלון כדי לעצבן אותו מספיק בשביל להפסיק לשבת בגיגית הרחמים העצמיים שלו. מפעילה את כל עוצמת הקבלה שלה של השונה והחריג, הביזאר והישר, מאפשרת לכל אחד להיות עצמו באופן המתאים לו, חפה מביקורת. היתה זו הקבלה לה הייתי זקוק יותר מכל.
אולי נינוחות היא המילה המתאימה (צילום: סיגלית פרקול)
מלאכיות סדום חיכו לי כשהגחתי אט אט ממאורתי. פורשות כלפי ידיים לחיבוק, רגליים ללפיתה ומגע שפתיים מנשקות מלאות חום והבנה. ללא מחשבה על העתיד, ללא תהיות על העבר, קיבלו אותי המלאכיות, קיבלו את כולי. ניגשות בצעד בטוח וחיוך דק אלכסוני ומסמנות בגופן את שביל הירידה מהצוק ממנו תכננתי להשליך את עצמי. תודה לכן, ילדותיה המאומצות של סדום, אהבתה היא אהבתכן. אל תתרגשו ממילים על מסכים שמעבירות ביקורת ארסית. זהו ציד המכשפות של עולמנו, כמו אבוקות בוערות במוקד החברתי עליו מנסים להעלות אתכן.
בירה קרה בכוס זולה מול שקיעה אסקפיסטית אדירה
לא מלאכיות:
רק היום, בזיל הזול, שוק הבשר
הדס פרידמן
בנות, בואו נודה בזה, עם כל הכבוד לגברים הרגישים, שהופכים להיות החברים הכי טובים שלנו, אנחנו מוכנות לתת לגברים הפחות רגישים הנחות רבות רק בגלל העיניים היפות שלהם. אין לו תואר? הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לא נורא, השרירים שלו מבצבצים יפה מהחולצה. הוא פרפר, שוביניסט, לא ממש רציני, מה זה חשוב, ראית איך הג'ינס יושב עליו? בואו לא נכחיש, זה שוק בשר, ואנחנו קונות
כמעט שנתיים מאז החל השעון לתקתק. מעל מאה אלף דקות של חסד העניקה לי סדום. דקות מתוקות של דבש חיי נוטפות, ניגרות אחת אחת לחור שבמרכז ליבי. זקיפות הרצון מול כפיפות הצורך, גלים של זכרונות הנשברים על צוקים של הכרה אמיתית, כנה. סדום לקחה את האנדרטה הצידה, מחוץ לטווח הראייה המיידי. האנדרטה מוזנחת כעת והתכסתה באזוב ועשבים מטפסים. האם כלל נשאר שם חקוק שם? אם כן הוא דהוי וכמעט נשכח. סדום לא החזירה לי את האמונה באהבה, היא החזירה לי את האמונה שאני ראוי לה.
אין טעם להביט לאחור. אם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את אשת לוט. טיק. טוק. טיק. טוק. תודה לך גם על הדקה הזאת סדום, אהובתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
