שתף קטע נבחר

האם טוקבקים גסים מטנפים את היחסים?

ההצעה נגד טוקבקים בעילום שם מוגזמת, אבל שווה דיון. השם המלא מחייב וממתן, בעוד שאנשים אנונימיים מקללים במקום לשוחח, מעליבים במקום להקשיב וקופצים מעניין לעניין במקום להתמקד בנושא. אז למה לא להגביל את האנונימיות, או למנוע אותה מלכתחילה? כי גם לעלובי-הביטוי מגיע חופש דיבור, וכי יש גם טוקבקים עלומי-שם טובים ומושקעים

ח"כ ישראל חסון מ"ישראל ביתנו" מגיש בימים אלה הצעת חוק, על פיה כותבים אנונימיים של טוקבקים רשאים לשמור על עילום שם, בתנאי ששמם ידוע למערכת. מטרת החוק היא לחסוך מהציבור את גסות הרוח, חוסר הסובלנות והגזענות המאפיינים חלק משמעותי מהטוקבקים.

 

השם המלא מתנהג כמו רסן, הוא ממתן את הדיבור ואת ההתנהגות. אדם מזוהה דואג לשמו הטוב ולמעמדו בחברה ומפחד מתגובות-נגד ומעונשים. זאת ההנחה הקלאסית. על פי אותה הנחה, אנונימיות היא ביצה שורצת זדוניות, היא מעבירה את גסות הרוח מהחצר האחורית אל הבימה הקדמית. אנשים אנונימיים מחליפים קללות במקום לשוחח, מעליבים במקום להקשיב וקופצים מעניין לעניין במקום להתמקד בנושא עצמו. מדוע, אם כן, לא להגביל את האנונימיות, או בעצם למנוע אותה מלכתחילה?

 

בגלל חופש הביטוי. אנשים המופיעים תחת כינויים בדויים מתבטאים בצורה חופשית יותר.

 

אבל מה רע בחופש הביטוי בלי כינויים בדויים? יש לנו במדינה חופש ביטוי למופת. בית המשפט העליון מגן עליו, התקשורת רשאית לנצל אותו עד הפרט האינטימי ביותר בחייו של נשיא המדינה, והמשטרה כמעט שאינה מתייחסת לדברי ביקורת נגד המדינה, כולל לא לתפילות למותו של ראש הממשלה. מה יש כאן להגן שעדיין לא מוגן?

 

לטובת אותם ביישנים, נידחי-ביטוי ועלובי-דיבור

 

אני רוצה לדבר על נידחי-ביטוי. חופש הביטוי הקיים אינו עוזר תמיד לביישנים, לחסרי ביטחון, לעלובי הדיבור ולאנשים התלויים באחרים, כמו ביחסים בין עובד ומעביד. יש להם חופש ביטוי מלא, אבל הם חוששים להשתמש בו. כינוי בדוי מסוגל לשחרר את לשונם.

 

והם לא היחידים. חופש הביטוי אינו עוזר גם לעילגים ולחסרי כישרון. הם רוצים להתבטא, אבל לא יוצא. בעוד בעלי כישרון, או רהוטי-לשון, מסוגלים למלא עמודים שלמים בדברי ביקורת או בדברי חיזור רומנטיים, יש חסרי כישרון ועילגים שמתקשים לנסח משפט אחד שלם. הבעיה שלהם אינה חוקים, לא משטרה ולא פסיקות של בתי משפט, אלא הם עצמם. המדינה הכי דמוקרטית, הכי חופשית, לא מסוגלת לסייע לאדם שחופש הביטוי שלו עלול דווקא להכתים את שמו בגלל, למשל, משפטיו המקרטעים. מדוע שלא נתחשב בהם? רק בגלל החשש מהעלבונות?

 


נורמות של גסות אנונימית עלולות לדבוק במציאות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

 

החשש הגדול לדעתי הוא לאו דווקא מהעלבונות, אלא מההשפעה החינוכית. טוקבקים אנונימיים עלולים להשפיע על אופי היחסים בחברה ככלל, ועל אופי היחסים הזוגיים בפרט. כפי שניתן לראות כבר עכשיו, גסות הרוח של הטוקבקים מתחילה לקבל מעמד של נחמדות. יש כבר אנשים שחושבים שדי נחמד לחזר בעזרת מילים כמו "רוצה לזיין אותך, לקרוע לך את הצורה" (ואני משתדל שלא להביא דוגמאות קיצוניות יותר). הטוקבקים בעילום שם הם למעשה מכבסה שמלבינה את המיאוס. התואר "כוסית" הקדים את זמנו. תחת ההגנה של כינויים בדויים, מילים עלובות עושות את דרכן אל היחסים הנורמטיביים. משפט כמו "אתה חרא של בנאדם" יכול להיחשב מחמאה גדולה, כמו "משהו בן-זונה".

 

חשש מזליגת הגסות ליחסים שמחוץ לאינטרנט

 

ההשפעה החינוכית היא משמעותית. כותבים טוקבק אנונימי בנוסח של "אתה חרא של בנאדם", ואז גם מגיבים באותה לשון לבן או בת הזוג במציאות, או בין חברים. ה"חרא" הזה מקבל משמעות עוצמתית, פוסט-מודרניסטית, שפירושה, בלשון של דיבור מנומס - "אני מצטער, אבל אני לא מסכים למה שאתה אומר". להגיב ב"לך תזדיין" על רשימה מעוררת מחלוקת, זה כמו להרגיש אינטלקטואלי. לנבל את הפה בחברתם של בן או בת הזוג זה להרגיש לפעמים כמו ראש חץ שמרוח באומץ לב של אדם חופשי.

 

האנונימיות באינטרנט מתחילה עם לשון ביבים, ומשם היא משפיעה על הדיבור ועל אופי היחסים בכלל. האם לא חשוב לעצור את התופעה בעודה באיבה?

אני חושב שהצעת החוק של ח"כ חסון חפוזה ונמהרת מדי. כינוי בדוי באינטרנט מחולל לנו מהפכה. זה כן. אבל השאלה היא איזו מהפכה. האם היא מזהמת בהכרח את החברה, את היחסים הבינאישיים? האם גסות הרוח שמשתוללת היום היא סימן לבאות? לא בטוח. בכלל לא בטוח. ייתכן שיחסים תחת מעטה של כינויים בדויים דווקא גורמים לנו להיות כנים יותר, פתוחים וקשובים יותר וחסרי פניות.

 

אני הולך בכיוון הזה. כינוי בדוי, לדעתי, יכול להתגלות כאבן יסוד של חופש הביטוי של אנשים קשי-ביטוי. הוא משחרר את קצרי השורה ופיסחי השפה מהנטל הכבד של יופי, תרבותיות, נימוס ורהיטות. מההיבט הזה, הוא חשוב לא פחות מהאמירה המפורסמת של וולטייר - "אני מתנגד לכל מה שאתה אומר, אבל אני מוכן לחרף נפשי כדי שתוכל להגיד את זה".

 

אבל מה בכל זאת עם גסות הרוח וההשפעה החינוכית? האם אנחנו רוצים חופש ביטוי כזה? האם אנחנו רוצים לתת במה לכל עילג קצר-שורות? האם אנחנו מוכנים להקריב את היופי שביחסים מתורבתים, את המילים המעודנות שבין בני זוג, על מזבח חופש הביטוי של נידחי-ביטוי? אני לא משוכנע שגסות הרוח היא צורת הביטוי המועדפת על נידחי הביטוי. היום, בתחילת הדרך, היא חוגגת. אבל קשה לדעת אם היא לא יותר מאשר מאפיין רגעי שיחלוף עם הזמן וככל שנתרגל להתבטא בעילום שם.

 

חייבים לתת סיכוי למהפכה שהאנונימיות מחוללת בכל מערכות היחסים שלנו. במקום למהר ולהטיל עליה את הסדר המחייב של תרבות הזיהוי, יש לאפשר לה לייצר מתוכה סדר חדש.

 

סדר כזה מתחיל כבר לבצבץ. כך למשל, מצנזרות המערכות של עיתוני אונליין טוקבקים מאוסים במיוחד, וזאת מבלי לזהות את כותביהם. כך גם מסוגלים בלוגרים לצנזר את התגובות בבלוגים שלהם. תרבות האיפוק יכולה, לפחות טכנולוגית, להתקיים גם במסגרת של כינויי בדויים פורעי עול.

 

צורות שונות של פעילות חברתית תקינה של עלומי שם

 

ניתן היום באינטרנט אפילו לקנות ולמכור בעילום שם. אותה טכנולוגיה שמאפשרת להגיב באנונימיות, מאפשרת גם, או תאפשר בעתיד, צורות שונות של פעילות חברתית תקינה של עלומי שם. אני מקווה. ואז גם נוכל לבדוק אם גסות הרוח הוא הביטוי האמיתי של האנונימיות, אולי נגלה את ההפך הגמור. כבר היום חלק משמעותי של הטוקבקים הן תגובות מושקעות, משכילות, ברוכות כישרון ומנומקות היטב.

 

 

  • אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות, דמויות בדויות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימיילים עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
משפטיו המקרטעים עלולים להכתים את שמו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים