שתף קטע נבחר

בשירות עצמי

אחרי מסע אל פסגת הרוי עם שלושה גרמנים, לילה לא שקט לצד שני סינים עם מחשב גדול, מפגש עם ידידים ותיקים ומשחק רוגבי עמוס צופים, שלי ניידיץ' מגלה שחופשי זה לגמרי לבד

שלי ניידיץ' יצאה לטיול באוסטרליה וניו זילנד וגילתה שיותר משזה טיול של נופים, זה טיול של אנשים. אנשים שמשותף להם הרצון למשהו אחר - להיות מישהו אחר, לעשות משהו אחר, להמצא במקום אחר. יומן מסע, פרק שישי. לחצו כאן לקריאת הפרקים הקודמים .

 

החיים הם רצף של בחירות ותוצאותיהן. אדם קם בבוקר ומחליט מה ללבוש, על איזו מרצפת לדרוך, עם מי להתחתן - בכל רגע נתון אנחנו נדרשים לבחור ונושאים בתוצאות. אבל כמה מהבחירות שלנו הן תוצר של רצון ולא של אילוצים? זמן, עלות, נימוסין, תדמית, פחד מכשלון - תילי תילים של עכבות וספקות חונקים את הרצון האמיתי עמוק בפנים. בדיוק בגלל זה טיולים כאלה כל כך מהנים - מתרחקים מהסביבה המוכרת, לא עושים חשבון ובוחרים לפי נטיית הלב - די נעים לחזור להיות מי שאתה באמת.  


אגם וואנאקה. כשזה עמוק (צילומים: שלי ניידיץ')

 

בבוקר הראשון ב-Wanaka בחרתי לטפס על Mount Roy, שמרוחק 6 ק"מ מהעיר. מזג האוויר היה מצויין. אחרי ארוחת בוקר באכסניית Purple cow, הצופה אל האגם (.94Brownston st), העפלתי, בלוויית שלושה גרמנים, אל הפסגה. מחליפים רק מבטים וחיוכים (לא שלא רצינו לדבר, פשוט לא יכלנו בגלל השיפוע אכזרי ומחסור בחמצן). חשבנו שאנחנו בכושר, אבל הכל יחסי.

 

מעלה מעלה

 

הניו-זילנדים הם חובבי ספורט מושבעים. בעודנו נאנקים ומתאמצים, עקפו אותנו בקלילות מקומיים נמרצים בגיל העמידה, חלקם בריצה או ברכיבה על אופניים. ככל שהגבהנו הטמפרטורות ירדו. הגופיה דקיקה התחלפה במעיל פליז, כפפות וכובע והנוף נעשה יפה יותר. מי שלא מטפס בניו-זילנד מפסיד את הדבר האמיתי, רק מבט-על מאפשר לנוף המשולב להתגלות במלואו.

 

שלוש שעות קשות ואנחנו בפסגה. מולנו אגם וואנאקה, Mount Aspiring על

 פסגתו המושלגת, איים ומפרצונים. הגרמנים מיהרו לחזור ואילו אני התענגתי על הרגע: 8 ק"מ של טיפוס, 1,578 מ' גובה והאוויר הצלול ביותר בעולם. אחרי מנוחה וארוחה קלה התחלתי לרדת. צביקה פיק הצטרף אלי. "מעלה, מעלה", הוא שר מתוך ה-MP3 שלי, דווקא כשהייתי בדרך למטה. כמעט שעתיים דילגתי במדרון מחויכת כהיידי בת-ההרים, מבלי שיהיה אכפת לי מי רואה ומה חושבים. כיף לא מסתירים.

 

במרכז העיר פינקתי את עצמי במילקשייק שוקולד צונן, סמיך ומושלם, כמו באייטיז העליזים ובערב הלכתי ל"סינמה פרדיסו", הקולנוע המקומי, שמזכיר את הסרט הקלאסי: באולם כורסאות רחבות ישנות, חיפושית צהובה וסממני רטרו נוספים. גם שלושת הגרמנים הגיעו, שזופים כמו שרק אירופאים-לא-מודעים-לנזקי-השמש יכולים להיות. נכנסנו לסרט "סינדרלה מן" ובהפסקה המתנו, עם שאר הצופים, בתור של המזנון כדי לטעום את עוגיות השוקולד צ'יפ המפורסמות שיצאו מהתנור. המיתוס שהתגלה כחביב בלבד.

 

מטה מטה

 

המשכתי לקווינסטאון, מעוז הספורט אתגרי: המבחר הכי גדול, הבאנג'י הכי גבוה (180 מ'!), והמחירים הכי יקרים. העיר קיבלה אותי בפנים קודרות, בגוון אפור-גשום. בגשם שוטף, כשעל גבי התיק האימתני (18 ק"ג, זוכרים?), חיפשתי מקום לינה. ב-Southern Laughter לא היה מקום וחבל, כי היא היתה מתוקה. ב-Deco Backpackers דווקא היה וחבל, כי היא היתה איומה.

 

הסתובבתי קצת ברחובות וגיליתי עיר שהיא טרמינל המוני ונטול אישיות - עשרות חנויות, מסעדות, מרכזי מידע, נדמה שאף אחד לא חי כאן, כולם אורחים לרגע בדרך למקום אחר. את הלילה העברתי בחדר 4 על 4 חנוק, עם אחד קוריאני, שניים סינים ומחשב גדול (הסיני סחב איתו. לא, לא לפ-טופ) ששיחקו שח עד 3 בבוקר תוך ניתוח המהלכים במנדרינית מדוברת.

 

בטיול אתה מצפה ליהנות וכולם מצפים שתהנה, אבל יש רגעים קשים וצריך לגייס את הכנות הדרושה כדי להודות: אני לא נהנה עכשיו. וזה בסדר. לא בכוח. מחר יום חדש.

 

שוטי שוטי

 

למחרת תכננתי להשתולל על אופנוע ים. סירות מנוע היו בשפע, אבל בקוויסטאון לא נמצא אופנוע ים אחד. הימים ימי טורניר הרוגבי הלאומי והמשחקים פתוחים לקהל. קפצתי לראות משחק. היה אלים אבל נחמד. בדרכי לפאב האירי שמעתי קול מוכר: "שלי!". לילי וזאביק המקסימים ישבו במדרחוב וסיפרו שגם הם, כמוני, בדרך ל- Te Anau. בתחושת דז'ה-וו משועשעת נסענו לשם יחד. 


טורניר הרוגבי הלאומי. אגדת דשא

 

טי-אנו  מזכירה את קיסריה על תושביה האמידים ובתיה היפים והיוקרתיים, והיא נקודת מוצא לשני טרקים מפורסמים: ה"קפלר" וה"מילפורד". האחרון מסתיים ב"מילפורד סאונד", פיורד באורך 22 ק"מ, שנוצר מנסיגת קרחונים ענקיים, אליו ניתן להגיע בהפלגה יומית. על אף הערפל התמידי קשה שלא להתרשם מהצוקים המאמירים לגובה 1,700 מ' ומהמפלים הזורמים מקצותיהם.

 

בהפלגה פגשתי את מת'יה הצרפתי, פציפיסט מושבע וצלם אובססיבי. כמו תמיד שמחתי לתרגל את הצרפתית (השפה, לא הנשיקה) ובסיום השיט הוא הציע לי טרמפ חזרה. בדרך ניהלנו הדיאלוג הבא:

- מאיפה את?

- מישראל.

- באמת? אז עדיף שלא נדבר על פוליטיקה.

- בסדר.

- כי זה נורא מה שאתם עושים שם.

- כן.

- וואו! את רואה את הציפור הזו? אני חייב לצלם. היית בצבא?

- כן.

- ירית במישהו?

- לא. לא אמרת שאתה לא רוצה לדבר על פוליטיקה?

- נכון. זה מעצבן אותי. תראי איזה מפל יפהפה! בואי נעצור לצלם. אמא שלי מפגינה בעזה למען הפלסטינים.

- באמת?

- כן. והחיילים שלכם אף פעם לא נותנים לה לעבור. קלטת את המנהרה המדהימה שעברנו? חבל שאי אפשר לחזור לצלם. את לא חושבת שזה נורא?

- שאי אפשר לחזור לצלם?

- לא, שהחיילים לא נותנים לה לעבור.

 

אל עצמי

 

ברוכים הבאים לאזור היפה ביותר בניו-זילנד: הקייתלינס. רבים מוותרים עליו בשל היותו מרוחק ומפסידים חופים פראיים, מפרצים קסומים, בעלי חיים ימיים ובכלל, יותר טבע ופחות אוכלוסיה. הגעתי לכאן מטי-אנו עם ה-Catlins Coaster, שנוסע מדי יום לאורך החופים ועוצר בנקודות אטרקטיביות (175 דולר נ"ז). חששתי שלא אספיק ביום אחד להתרשם מכל האזור ובררתי אם אפשר ללון בדרך ולעלות על האוטובוס למחרת. הנציגה אמרה שכן והמליצה על Curio Bay - "מפרץ מדהים עם חוף יפהפה וכלבי ים". דמיינתי עיירת חוף שוקקת תיירים שזופים מבטלה.  


מפרץ  קוריו. חתיכת חור

 

הדרך ירוקה ומקסימה. התחנה הראשונה Invercargill, עיר רפאים משמימה. כבר שנים ששיחת היום היא יציאתו של מיק ג'אגר לתקשורת למחרת הופעתו כאן: "It’s the Asshole of the world", הוא אמר. התושבים לא סולחים לו עד היום, אבל בזכותו יש להם על מה לדבר.

 

ל-Curio Bay הגענו בצהריים. בקצה המפרץ נחשף יער מאובנים מדהים מלפני 160 מיליון שנה. הוא נהרס בהתפרצות וולקנית ונותרו רק סלעים וסימני גזעים. טיילנו ביניהם, מדמיינים את הדינוזאורים שחיו כאן בעבר. חתיכת היסטוריה.

 

האוטובוס הוריד אותי ב-Dolphin Lodge (לילה, כולל ארוחת בוקר - 25 דולר). מצאתי את עצמי בבקתה מבודדת, בחוף מבודד, באזור מבודד. בקושי שלושה אנשים באכסניה. הסופרמרקט במרחק קילומטרים, על תחבורה אין מה לדבר, ההתרחשות היחידה היא הופעתם האקראית של פינגווינים צהובי עין בערב ושמועות על דולפינים במים לפני שבועיים. עיירת חוף שוקקת? לא ידעתי מה לעשות.

 

וזה בדיוק העניין כאן: כל אחד לעצמו. בוקר טוב, בתאבון, לילה טוב. לא מדברים יותר מדי. קוראים, כותבים, האמיצים שוחים או גולשים במים הקפואים. ירדתי לים. שכבתי לבד על החוף הפראי עם בגד-ים ומעיל לסירוגין, בהתאם למזג האוויר שהשתנה כל דקה. איזה יופי, איזה אופק, איזה אוויר. איפה אני ואיפה, נניח, דרך נמיר.

 

במרחק מאות מטרים טייל זוג על החוף. הוא הלך והתקרב עד שהאשה ניגשה אלי בחיוך נבוך ואמרה: "מרחוק נראית לנו כמו כלב-ים...". הודיתי לה על ההשוואה לאחת החיות החמודות בטבע וחזרתי לבקתה כדי לגלות שכלום לא השתנה.

 

לאט לאט הבנתי שאין לי ברירה אלא להיות עם עצמי. להכנע לשקט, לחשוב על הכל, לשאול, להקשות ולנסות לענות. לקלף את השכבות, להגדיר את הרצונות ולהתחבר מחדש לגרעין הזה שנקרא "אני". אנשים מגיעים לכאן לשבועות של טיהור עצמי, אבל גם 24 שעות עשו את העבודה. למחרת, כשחיכיתי בחוץ לאיסוף, שאפתי אוויר צח וקריר והרגשתי צלולה מבפנים. די נעים לחזור להיות מי שאתה באמת. החכמה הגדולה היא לקחת את "אני" הזה איתך כל החיים.

 

  • בפרק הבא: פינגווינים כחולים, הרחוב התלול בעולם וחזרה לאוסטרליה!

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
וואנקה. הנוף מהר רוי
צילום: שלי ניידיץ'
סינמה פראדיסו. תואם למקור
צילום: שלי ניידיץ'
מילפורד. קשה שלא להתרשם
צילום: שלי ניידיץ'
מפרץ קוריו. יער של מאובנים
צילום: שלי ניידיץ'
מומלצים