| |
איפה האחריות החברתית כשצריך אותה
ככל שהמלחמה מתארכת הולך ונחשף פרצופם של חסרי האחריות החברתית ושוב מתגלה תרבות ה"יהיה בסדר" - שכל כולה מינהל בלתי תקין, כסת"ח והיעדר מוחלט של אחריות אישית וחברתית. כך הממשלה שלא ממהרת לקבוע מנגנון פיצוי למאות אלפי העובדים ובעלי העסקים שנפגעו מהלחימה בצפון וכך גם בנק לאומי שהדפיס מיליוני סטיקרים הנושאים את הכתובת הפטריוטית "אנו ננצח", אבל פקידה שלו מגלה אטימות מדהימה למצוקת לקוחה בצפון
קל מאוד לגלגל על הלשון את האחריות החברתית. עוד יותר קל לגלגל מונחים עקרים כמו "תרומה לקהילה", "אחריות לקהילה", "מעורבות בקהילה".
אצלנו כולם חברתיים מאוד. מצד אחד הממשלה ושריה, שנבחרו על בסיס קמפיין בחירות "חברתי"; מצד שני - התעשייה, שיותר מכל אוהבת לתרום למסכנים ממש, או סתם למי שלא התמזל לו המזל, ולא זכה להיוולד לבית נכון כדי לזכות בהשכלה, או אפילו רק בסיכוי להשכלה. תנו להם מסכן או מצוקה, ומיד הם שולפים את פנקס ההמחאות ומגלים רוחב לב יחצ"ני, קוטף כותרות וחובב פרסים ואותות למיניהם.
והרי החדשות לכל החברתיים שלנו: אחריות חברתית זה לא משהו נחמד שאתם עושים כי אתם נחמדים. אחריות חברתית זה המנדט שבזכותו אתם קיימים. נכון, הציבור הישראלי נוטה לשכוח מהר, וטרם למד להעניש בטווח הארוך את הפוגעים בו. אבל זה עניין של זמן, ובעידן הגלובליזציה, הציבור הישראלי לומד לא רק מיתוג, אלא גם את שיטת הפנקס הפתוח והיד הרושמת.
אטימות נערי האוצר
ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת, פרצופם של חסרי האחריות החברתית הולך ונחשף במלוא מערומיו, ובפעם המי-יודע-כמה מונחת לפנינו תרבות החפיף, הבלוף, ה"יהיה בסדר" - שכל כולה מינהל בלתי תקין, כסת"ח והיעדר מוחלט של שקיפות, דיווחיות, אחריות אישית ואחריות חברתית.
מבלי להידרש לשאלות האסטרטגיות בדבר קבלת ההחלטה על אופן הכניסה למלחמה הצודקת הזו והגדרת יעדיה, המצב בשטח מראה שלא היה כאן מהלך שקול ומחושב שלקח בחשבון את העובדה השולית שבקו האש נמצאים בני אדם.
המלונאים באילת תפסו טרמפ על ההזדמנות שנקרתה בדרכם, העלו את המחירים שאינם זולים גם כך, ועוררו את חמת הציבור. אבל החזקים והגדולים המשיכו את המגמה. בבנק לאומי, למשל, אפילו לא היססו, כשסיפרו על תרומות ופילנטרופיה, בשעה שכתב ynet ביקש מהם תגובה על התנהלות מקוממת של
פקידיהם מול הלקוחות. והאטימות ממשיכה (או אולי מתחילה) עד הממשלה, כשנערי האוצר הירושלמים שלה דורשים שהעובדים מצפון הארץ, שהעזו לא להגיע לעבודה, "ישתתפו" בעלות המלחמה באמצעות ימי החופשה שלהם.
"התרומה הנדיבה של ערכות פנאי, משחק ומזון" שלאומי הואיל לשגר לצפון הארץ, אינה מנקה את הבנק מאחריותו ללקוחותיו. לפני שהבנק מייחצן את נדבנותו, כדאי שילמד את עובדיו איך מתנהגים עם הלקוחות. ואם הפקידה בבנק אינה יודעת שיש מצב חירום, כדאי שמישהו יעדכן אותה.
אטימות הפקידה בבנק
"הבנק ער למצוקת תושבי הצפון", נמסר בהודעת הבנק ל-ynet. אלא שהבנק אינו יכול להיות ער לדבר וחצי דבר. הבנק הוא ישות רבת עוצמה, אך עם זאת אנונימית בתכלית. בנק אינו יצור אנושי, ולכן אין לו תכונות ואיפיונים אנושיים. הפקידה האטומה היא הבנק, ובין אם היא מייצגת את מדיניות בעלי הבית שלו ובין אם לא - היא הבנק, והיא ההוכחה הממשית, שהבנק אינו ער למצוקת תושבי הצפון.
כך גם ממשלת ישראל. היא ישות רבת עוצמה, אך אנונימית לחלוטין, ולכן אין לה שום קושי שלא להכריז על זמן חרום. בלית ברירה, נוכח חוסר האחריות החברתית של מי שאמורים לספק להם שירותים, נדרשים האזרחים הנפגעים (מחזיקי העניין של הממשלה) לפנות לערכאות. חקיקה, שמנסים ח"כים להעביר בנושא שעת חרום, מטורפדת בכנסת בגלל לחצי הממשלה; דיונים בנושא עם מחזיקי עניין שונים מאופיינים במילה "סחבת". ולכן, אין ברירה אלא לפנות לבג"צ - כפי שעשה ח"כ יוסי ביילין - ולתבוע סעד משפטי נגד הממשלה, כדי להגן על אזרחי המדינה, משלמי המסים ושומרי החוק, שביום בהיר אחד חרב עולמם כשהפכו להיות החזית סופגת האש והטילים.
המגזר השלישי - העמותות, הארגונים החברתיים וכל מי שקשור אליהם - הבינו מהר מאוד מה מתחולל מול עיניהם, והתארגנו לעזרה, לחיזוק, למציאת פיתרונות. נראה, כי לשני המגזרים האחרים (הממשלה והעסקים) מאוד נוח להתעלם מהעובדה שלמצב הזה קוראים "מלחמה". לכן, אין תמה ששרי הממשלה ממשיכים להפגין אטימות למצוקת הציבור, ואין פלא שפקידת הבנק תוהה על איזה מצב חרום מדברת איתה הלקוחה הוותיקה.
לאחריות החברתית יש פרצוף - ובימי המלחמה הללו מתגלה פרצופה הישראלי: אין זה פרצופן של התרומות והנדבות; זהו פרצופם של הפרנסים, בעלי השררה, קשי הלב, השבעים, הרחוקים מהקטיושות ומהקסאמים, שכל הטקסטים שהם משמיעים אינם אלא דמעות תנין מעושות ונבובות.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
