חברה דמוקרטית מנצחת
למרות הסרבול, הוויכוח והביקורת מבית, היא שורדת גם כשסופרת את מתיה
המלחמה הזו באה על ישראל כרעם ביום בהיר. אילו נערך לפני חודש סקר דעת קהל ובו השאלה: "האם אתה מצפה לפריצת מלחמה טוטאלית בין ישראל לחיזבאללה בשבועות הקרובים?", 98% מהנשאלים היו משיבים בלאו מוחלט. את מספר הישראלים שציפו לסבב מלחמתי חדש עם חיזבאללה ניתן היה, בימים השקטים ההם, לספור על אצבעות שתי הידיים, ואת מספר הישראלים שהעלו על דעתם כיבוש עיירות שיעיות לאורך הגבול ויצירת רצועת ביטחון ב' אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת.
אנשים רציניים הסתכלו במשקפות מעבר לגבול ואמרו: כן, חיזבאללה התעצם, השקיע בנשק, באימונים ובביצורים, אבל השקיע גם לא מעט בהפרחת החקלאות השיעית ובניסיון לבסס את מעמדו כבעל בית כלכלי וחברתי בדרום לבנון. או כך לפחות זה נראה בעינינו, מהצד הזה של הגבול. כותרות העיתונים הישראליים, שדיווחו על אלפי טילים של חיזבאללה המכוונים לצפון הארץ, נתקלו בדעת קהל ספקנית, לגלגנית, מתחכמת. "זה רק תרגיל ביחסי ציבור של הצבא, שנועד למנוע קיצוץ נוסף בתקציב הביטחון ", הסבירו בניחותא הפרשנים, במיוחד הכלכליים.
מומחים לאסטרטגיה חזרו והדגישו שלחיזבאללה אין אינטרס לגרור את ישראל למלחמה, משום שכל מעייני הארגון השיעי נתונים לביצור מעמדו כתנועה פוליטית לבנונית. אלמלא האמינו כמעט כל הישראלים בדברי הרגעה מלומדים אלו, הם לא היו בונים צימרים צמודים לגדר, לא היו משפצים בתי מלון בטבריה ובנהריה, לא היו קונים חלקות קרקע בגליל ולא היו מתכננים טיול משפחתי למעיינות הדן. האמונה שמצפון כבר לא תיפתח הרעה ושהשקט בגבול הזה פחות או יותר מסודר הייתה משותפת לכולם, זולת כמה משוגעים שראו את נסראללה וצעקו: המלך הזה לא ערום, הוא לבוש וחמוש.
ממה נבע העיוורון הזה? כרגיל, מקונספציה. שררה ועדיין שוררת בישראל אי-הבנה בסיסית באשר לאופי האמיתי ולמניעי הפעולה של ארגון מסוגו של חיזבאללה. אנחנו מודדים אותו ומפענחים אותו במונחים של מפלגה פוליטית מערבית. אבל חיזבאללה הוא במהותו תנועת טרור מוסלמית מהפכנית, שכל טעם ויסוד קיומה בלחימה - מתמדת באויב הציוני-יהודי. כדי להדק את שורותיה, להצדיק את מעשיה, לשמר את הלהטה ולגייס את מתנדביה, זקוקה תנועה מסוג זה לעימותים מזוינים בלתי-פוסקים, לדם ולאש ולקורבנות כמו לאוויר לנשימה. האידיאולוגיה הקנאית של חיזבאללה, שבליבה ג'יהאד, מחייבת ומכתיבה התפרצויות אלימות.
מפקדי חיזבאללה הסתכלו בזעם על ביירות המשתקמת, המתעשרת, המתברגנת-מחדש, הלובשת דמות של עיר הכי פתוחה והכי ליברלית במזרח התיכון הערבי. הם לא יכלו לחיות בה ולצידה. לבנון המשוקמת נתקעה להם כעצם בגרון, שיבשה את המהפכה שלה כה ייחלו. הישראלים חשבו, בטעות, שחיזבאללה רוצה בנורמליזציה. אבל נורמליזציה היא האויב השני (אחרי הציונות) הגדול והמסוכן של חיזבאללה. באמת, מישהו רואה את נסראללה נואם על איזון התקציב הלבנוני ועל דירוג האשראי של החוב הממשלתי הלבנוני? חבל שנשלה את עצמנו: חיזבאללה לא היה ולא יהיה ארגון צדקה חברתי יותר ממה שהנאצים היו.
מבחינתה של ישראל, השקט היה נכס. מבחינת חיזבאללה, השקט היה רפש.
עכשיו אנחנו כולנו בהלם הקרב הלא-חזוי, הלא מובן (מה הם רוצים מאיתנו? (והלא מוכן הזה. חברה דמוקרטית לא מסוגלת, מעצם טיבה, להתכונן יותר מדי למלחמות הפתעה. הגיוס הפנימי שלה איטי יותר, הוויכוחים בתוכה לא פוסקים, הביקורת לא משתתקת. ולכן, מדינה דמוקרטית נראית בתחילת הקרבות כגוף מסורבל ונטול רצון כללי. איזה סיכוי יש לה מול יחידות הקומנדו של הקנאים, ההולכים למות בלא סימני שאלה? סיכוי ענק: שיטת החיים הדמוקרטית היא היחידה ששרדה ושורדת לאורך ההיסטוריה, ומנצחת את כל אויביה. גם כאשר היא נאלצת לספור בחריקת שיניים את מתיה הרבים.
עוד בבלוג: מלחמה ללא שם
לפנייה לכתב/ת 
עם כל התמימות, הסרבול והביקורת
צילום: איי פי
מומלצים
