כשאבא שלי הלך למילואים לא היה שום ויכוח

לא היה ויכוח. לא היתה שום שאלה. היה ברור לכולם מי הולך להילחם ובעבור מה. אבא אמר לי: "עכשיו אתה הגבר הכי בוגר בבית. שמור על אמא וטפל בה, כמו חייל".

אני ניסיתי כמיטב יכולתי. צבעתי חלונות להאפלה - היו הפצצות של סוריה ממטוסים - הייתי עושה גיחות מסוכנות לסופרמרקט. הייתי עובר על רשימות ההרוגים ברדיו ובטלוויזיה ומחפש (ומתפלל שלא למצוא) את אבא, כי לא הייתי מוכן שאמא בהריון מתקדם תעשה את זה. לא המציאו אז את נפגעי החרדה ואת הערימה הדביקה של פסיכולוגים עלובי נפש שמתדפקים לנו על הדלת כאילו זה עוזר במשהו.

השפיות לא חמקמקה ולא מסובכת בכלל. מה שהזוי כאן זה רק דבר אחד: הקונספציה הפסאודו-פציפיסטית שאת ועוד קבוצה גדולה של אזרחים בארץ החליטו ללבוש, כנגד כל המציאות, והסיכויים, וההיסטוריה, ואפילו כנגד הטבע האנושי, שאומר להילחם על חייך, ולצאת לקרב כדי שאהובתך וילדיך - גם העתידיים - לא יזכו להתחכך בזקנו המיוזע של אנס משבט אחר (שבט חיזבאללה, למשל).

הכל, רק לא להסתכל למציאות בעיניים

שיהיה לכם טוב, ותצליחו.

• נכתב בתגובה לרשימה מאת שיר אופיר.