| |
תכניות לשעת חירום? המגירות היו ריקות
את רוב הבעיות שעוררה המלחמה בעורף האזרחי ניתן היה לפתור מראש בעזרת תכניות מגירה לשעת חירום. אבל המגירות היו ריקות ורק אחרי שפרצה המלחמה נזכרו בממשלה להקים ועדות לפתרון הבעיות, ובעיקר להישען על טוב ליבם של אזרחים ועמותות מתנדבים בסיוע לפליטים מהצפון
חשיבה במונחים של אחריות חברתית מאפשרת לזהות בעוד מועד מוקדי כשל, שיש להיערך לקראתם ולנטרלם. מסיבה זו, ניתן להתייחס לאחריות החברתית כאל כלי עזר ביישום ניהול סיכונים. מטבע הדברים, מוקדי כשל הופכים לסיכונים של ממש בעתות חרום, דוגמת מלחמה. מלחמת לבנון השנייה מעלה אל פני השטח את מוקדי הכשל, ומראה כי הפכו לסיכונים ממשיים בחברה הישראלית.
הממשל המרכזי - ארצי או מקומי - הוא האחראי להכנת תכניות עבודה למקרי סיכון. במצב העניינים הקיים, קשה לראות איפה הייתה היערכות מוקדמת. למרות שמדובר במדינה, שכולה או חלקים ממנה נמצאים תכופות במצבי משבר ומלחמה, ההיערכות הכוללת המוקדמת לקויה ביותר. שוב ושוב מופתעים הממשל ונציגיו, ושוב ושוב הם צריכים לשבת בישיבות ארוכות לתוך הלילה, כדי להמציא פתרונות לוואריאציות חדשות של מצבים מוכרים, כשאין בידם פתרון מוכן מראש.
למרות הנחישות והגבורה, יותר מדי נושאים קשים עולים וצפים בימים הללו, כשאת רובם ניתן היה למנוע מראש: פליטים, שנאלצו לעזוב את בתיהם לפני שבועות, והם מסתובבים עם ילדיהם בחיפוש נואש אחר שקט וביטחון; אנשים רעבים, שלא הצליחו לאגור די מזון במקלטים; מקלטים, שצריך לשהות בהם ימים ושבועות רצופים, למרות שגם בחום יולי הכבד אין בהם מיזוג או אוורור נאות; חיילי מילואים, שעסקיהם נפגעים והנושים כבר נוגסים בהם, למרות שהם חוד החנית ומגני הארץ; ילדים מבועתים, שלא מצליחים לישון בלילות מאימת הקטיושות, וגם בעיר האוהלים, שבנה עבורם הנדבן הפרטי ארקדי גאידמק, מתברר לפתע שהם צריכים פסיכולוגים, שיעזרו להם להתגבר; קשישים וניצולי שואה, שעם כל אזעקה, חרב עליהם עולמם השברירי פעם אחר פעם. והרשימה הולכת ונמשכת.
איפה תכניות המגירה?
מה משייך את כל הנושאים הללו לעולם האחריות החברתית? העובדה, שאילו אימץ השלטון המרכזי בישראל גישה של אחריות חברתית, היו מוכנות במגרותיו תכניות שונות לפיתרון תרחישי חרום שונים - בטווח הקצר, הבינוני והארוך.
היום ברור, שלא היה ניתוח מוקדם ולא היו תכניות מגירה. ייתכן, כי אחת הסיבות לכך נעוצה בעובדה, שאף אחד לא אחראי לניהול האחריות החברתית של הממשלה. אין בנמצא גורם ספציפי מזוהה, שיש בכוחו ובסמכותו לרכז מידע רב-תחומי ובין-מערכתי, ויש בסמכותו לקבוע נהלי עבודה למקרי תקלה או כשל.
מיהו הגורם המרכזי בישראל, שאמור להגדיר מיהם הפליטים שלנו? האם מישהו אמור להורות לביטוח לאומי להנפיק תלושי מזון לאותם פליטים או שמא כולנו נסמוך על האזרחים הטובים, שפותחים את בתיהם לפליטי הצפון, משכנים אותם, מאכילים אותם ומממנים אותם? לא ייתכן שהכרזה על פליטים ואספקת מזון לפליטים תחייב הקמת ועדה, שתשב ארוכות, תגרד בפדחתה ותחפש תקציבים. ניסוח ההחלטה כבר צריך היה להיות מוכן במגירה.
מי אמור לתת את הדעת למי שיושבים במקלטים כבר שלושה שבועות רצופים, על ילדיהם וטפם, רק בגלל שאין להם אפשרות לארגן לעצמם נסיעה למרכז הארץ? מי אמור לטפל בהם, להיות מודע למצבם, לתחזק את המקלטים שלהם, לספק את צרכיהם ולפנות אותם ואת ילדיהם לאזורים בטוחים יותר, כפי שראוי היה שתעשה מדינה נאורה? כבר היו לזרא כל הפוליטיקאים, שבאים להציץ במקלטי קריית-שמונה לרגע קט, ומשמיעים בפני המצלמות את המנטרה המאוסה "באתי לחזק, ויצאתי מחוזק". עדיף היה, אילו ידעו אותם פקידים מדושנים איזו מגירה הם צריכים לפתוח, כדי לשלוף תכניות שהוכנו בעוד מועד, אשר יקלו על מצוקת האזרחים.
מי אמור להאריך מועדי תשלום חובות למילואימניקים שהוקפצו למלחמה? לא ייתכן, שההחלטה על כך תחייב מנגנונים מסובכים, הכרזות פורמליסטיות מורכבות והתעמקות של שר הביטחון במשמעויות ההכרזות הללו. ההחלטה על דחיית חובות למי שעובדים עכשיו למעט ביטחון כולנו הייתה צריכה להיות מוכנה במגירה.
איפה היו הוועדות הנכבדות?
במדינה, השרויה במצבי חרום ומלחמה כמעט מיום היווסדה, מי אמור לקבוע נהלים לפיתרון מצוקותיהם של עובדים ומעסיקים בימי קרב? לא ייתכן שכדי להגיע לפתרונות הקיומיים הללו, ייזכרו פתאום שבאמצע הקרבות צריך להקים ועדה רבת משתתפים, שתשב על המדוכה ימים כלילות ותנפיק החלטה שערורייתית, לפיה האזרחים, שהפכו לפליטים, חייבים "להשתתף" במאמץ המלחמתי בדמות 20% משכרם, שיקוזז מימי החופשה שלהם - ואם אין להם די ימי חופשה במאגר של שנת העבודה הנוכחית, יורידו להם אותם בשנת העבודה הבאה. אגב, יש לקוות, כי נוכח הניחוח הברור של חוסר הגינות וחפות ממוסר אנושי בסיסי, תובא ההחלטה הזו לערכאות ובסופו של דבר עובדי הצפון לא יידרשו לממן את המלחמה.
מי אמור לקבוע נהלים קבועים לגבי הזכות לפטר עובדים באזור מלחמה? על פי הפרסומים, לפחות 1,500 עובדים פוטרו בצפון הארץ מאז תחילת מלחמת לבנון השנייה. רובם משתייכים למעמד העבדים החדשים של ישראל - עובדי חברות כח אדם. אליהם מצטרפים עתה עובדי מדינה. מדובר ב-150 עובדי רשות העתיקות, שהועברו באופן פורמלי ממשרד החינוך אל הזרוע המפוצלת שלו - משרד המדע, התרבות והספורט. משרד החינוך לא העביר את תקציב העתיקות למשרד המדע, ולכן גם משרד האוצר לא מעביר את התקציב שלו למשרד המדע, והחלמאות המרושעת הזו גורמת לפיטורי עובדים. ההחלטה על איסור פיטורים באזורי קרבות - בחברות פרטיות או בגופים ציבוריים - כבר הייתה צריכה להיות מוכנה במגירה.
מדובר בסוגיות מטרידות גם בימי רגיעה ושגרה. אך עוצמתן מחריפה והשלכותיהן מקוממות עוד יותר, כשמדובר בימי מלחמה, כשהפערים החברתיים בישראל מקצינים ונעשים כואבים עוד יותר.
נפלא הדבר, שאזרחים עוזרים לאזרחים. טוב מאוד, שישנן עמותות, המסוגלות להקל ולו במעט על הסבל. חבל מאוד, ששוב נחשף עירומם החברתי של ממשלת ישראל ו-25 שריה.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
