ורק הבנים, הם לא מפרגנים
20 שניות אחרי שהפכתי לזוגית, החברים ממין זכר נהיו עצבניים. הבדיחות שלי כבר לא מצחיקות אותם, הגופיות עם המחשוף בגב מרגיזות, הם לא רוצים שהחדש ואני נעבור לגור יחד, השינוי הזה מפריע להם לשגרת החיים. הם זקוקים לזו שהלכה איתם לסרטים, סיפרה להם סיפורי זיונים, והיתה אולי כמעט מושגת. הם מתגעגעים לרווקה הסדרתית שלהם
האהוב החדש מביט בי במבט שואל, לא מבין איך בחורה יחידה מצליחה לייצר בקביעות כמויות כביסה רבות משל משפחה מרובת ילדים מבני ברק. איך יצור דקיק זקוק לעוזרת בית ארבע פעמים בשבוע וקונה לעצמו חמישה זרי פרחים בכל יום שישי. לא מבין איך האשה לצידו, שזו, כמה מפתיע, אני, כל כך אוהבת את הים, ממש לא שמה לב שיש בים יותר מדי חול, המון שמש, וים של מדוזות שהתאבדו על החוף.
האהוב החדש משתעל בכל פעם שאני מנסה לארגן מחדש את המקרר ויוצרת בו ברדק מסודר שרק לי ולעצמי ברור ההיגיון שלו. האהוב גם חושש שאני שותה כמויות מים מינרליים בסדר גודל שאף מעיין טבעי לא יכול לייצר, ובמקביל נותנת שתן בכמות שיכולה להטביע את מדינת ישראל. לי הכל נראה נורמלי לגמרי, כמובן, אבל בחשאי אני מתחילה להשלים עם העובדה העגומה שיש לי כמה באגים, לא מזיקים ולגמרי אישיים.
שני רווקים לשעבר מנסים להבין איך מסתגלים לאותם ההרגלים הקטנים, הממש מטופשים, שכל אחד בטוח שהם ממש הכרחיים. מסתבר שהזוגיות, כמו האלוהים, נמצאת בפרטים הקטנים, תודה לאל הרחום שאנחנו מאוהבים וכל כך סלחנים.
ההסתגלות ההדדית מתכסה תחת הורמון האהבה, אבל אל תשכחו שמלבדנו יש פה גם את הסביבה, גם היא צריכה להסתגל לזוגיות המתהווה. והסביבה זה החברים, הגברים והנשים, הם שוב מוכיחים את הטענה שהם שני זנים שונים.
נתחיל בבנות. בגילי המופלג נותרתי עם קולקציית חברות מגוונת למדי: מעט מאוד חברות רווקות, יש כבר כמה גרושות חופשיות, הרבה חברות נשואות חנוקות, וכן כמה כאלו שמשתרללות על כל החתונות. המשותף לכולן הוא אותו מבט נדהם שהן נועצות בי, מבט של סימן שאלה: 9 אשכרה התאהבה? יעל חיה בזוג כאילו נולדה כתאומה סיאמית גזעית? ועוד לפני שהן ממצמצות לימין אני כבר עם משכנתה וערמות טיטולים.
הרווקות, מצדן, די זועמות, לטענתן אני בכלל לא חיפשתי אהבה, לא הייתי בעניין זוגיות, הייתי הסמן הימני של רווקוּת מאושרת, והן, שכל כך רוצות ונחושות, דווקא הן בכלל לא מוצאות? חוסר הגינות, כך הן טוענות.
הנשואות מופתעות לא פחות, איך כל סיפורי האימה שלהן על סקס מחורבן בריטואל קבוע, מריבות על כסף וחינוך הפעוטות, וסיפורי הבלהה על ההורים הנוראים של בן זוגן, לא הצליחו להכניס בינה בראשי כדי להתרחק מכל הסיפור הזה של זוגיות.
הגרושות ממש מתוסכלות, הן בכלל התגרשו למעני, בכדי שנוכל ביחד לחגוג בברים הנפלאים של תל-אביב, וככה אני מבריזה להם? תמורת מה? סתם בשביל אהבה?
המשתרללות, כלומר אלו שבוגדות, הכי מבסוטיות. לדעתן, העובדה שהתבייתתי על אחד תאפשר לי סוף סוף לבגוד. הרי מבחינתן עד עכשיו פשוט לא היה לי במי לבגוד, כלומר, אני כבר צעד אחד כבר לקראתן.
לרווקות אני אומרת שהלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה
עם החברות הקטנוניות והמתוקות שלי אני מסתדרת. לרווקות אני אומרת שהלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה, לנשואות אני מבטיחה שסיפורי האימה נצורים בליבי כסימני אזהרה, לגרושות אני ממליצה על המסעדות הנכונות, ולבוגדות אני מפרגנת תקווה. בקיצור איכשהו בין הטיפות אני מצליחה לשמור על החברות.
הבעיה הגדולה הם דווקא החברים הגברים. הם הביאו לי נגיחה שאפילו זידאן במונדיאל נראה לידם כמו בלרינה ענוגה. דווקא הבנים, בלי הסברים, נכנסים בי כמו חמורים. המחזר העיקש, למרות שהתחתן לפני שנתיים, לא מפסיק לריב איתי על כל שטות קטנה. פתאום הוא נעלב, פתאום הוא מריר, ולא, מבחינתו זה ממש לא קשור לעובדה שאני בזוגיות, אני סתם מעצבנת אותו באופן כללי.
המחזר הנאמן נעלם כמו בין לאדן במחילות אפגניסטן
המחזר השקט והנאמן גם הוא ממש נעלם, כמו בין לאדן במחילות אפגניסטן. פתאום הוא מאוד עסוק, אין לו זמן, אולי מחר. גם כאן אין קשר לעובדה ש-9 חזק באהבה, הוא אולי קצת איבד תקווה.
המחזר הסקסי מהבר השכונתי שולח בי מבטי נאצה, אפילו לזיון קצר המסכן לא זכה, הוא התחיל בחיזור שקט של מבטים, וככה בלי שהבין אני פתאום זוגית, משלחת לשון נשיקה רטובה על החדש מול פרצופו של זה שחשב שיש לו זמן.
בדרך הקשה, של הסתגלות הסביבה, גיליתי לפתע שכל החברים- בנים שלי עשו אחורה פנה, לא מוצא חן להם הקטע החדש הזה, 9 מאוהבת. נו באמת.. לא נשמע להם אמין, לגמרי לא רציני, הם חייבים למצוא ומיד מה דפוק בחבר החדש, למה דווקא הוא נבחר.
הבנים איבדו את חוש ההומור. 20 שניות אחרי שהפכתי לזוגית הם הפכו לכעוסים, עצבניים. הבדיחות שלי כבר לא מצחיקות אותם, הגופיות עם המחשוף בגב מעצבנות אותם, הם לא רוצים שהחדש ואני נעבור לבית חדש, השינוי הזה לא טוב, השינוי הזה מפריע להם לשגרת החיים. הם לא נבוכים לומר שהם, בניגוד לבנות, לגמרי לא מפרגנים. הם זקוקים לזו שהלכה איתם לסרטים, סיפרה להם סיפורי זיונים, והיתה אולי כמעט מושגת. בקיצור, הם מתגעגעים לרווקה הסדרתית שלהם.
הסתגלות הדדית מתכסה בהורמון האהבה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
