| |
הפלונטר של השמאל
זוהי שעתו של הימין, שחוכך ידיו מול מגדלי הקלפים הקורסים במחנה השלום. אבל ביום שאחרי, צריך להציע פתרונות
אומרים כי "כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות". מי שהגה את מטבע הלשון הזה, לא הביא כנראה בחשבון את ממד הזמן - ככל שהזמן חולף, אין ספק שהדי הביקורת הולכים וגוברים. הם נשמעים - בינתיים בשקט - בכנסת, באמצעי התקשורת וברחוב. אבל הביקורת לחוד - והפלונטר לחוד.
השמאל על כל גווניו (ואני בתוכו) מבין כי הוא נקלע לפלונטר. רוב האלטרנטיבות אותן הציע בשנים האחרונות התמוטטו לנוכח מבחן המציאות. קל יותר לצאת בביקורת נגד תגובה לא פרופורציונלית של צה"ל, כניסה קרקעית אסטרטגית ללבנון או למשל חוסר הפניית אנרגיות ומשאבים לאפיקים מדיניים לסיום הסכסוך. הרבה יותר קשה להציע באופן מפורט אלטרנטיבה עם כיוון אסטרטגי מדיני חדש.
דרך אוסלו ויוזמות ג'נבה נכשלו בטווח הארוך (ולא כאן המקום לדון בגורם האשם בכישלון הזה); ניסיונות שונים להידברות נתקלים במבוי סתום או הופכים לשוליים כאשר הפרטנר אינו לגיטימי על מקבלי ההחלטות הישראליות; אסטרטגיות חד-צדדיות (הן היציאה מלבנון והן ההתנתקות מרצועת עזה) התגלו כבעייתיות בלשון המעטה. לפתע, תושבי ישראל מוצאים את עצמם במציאות חדשה שבה נופלים טילים וקטיושות בעורף.
זוהי ללא ספק שעתו של הימין, אשר מקבל כוח ומתחזק מפעילויות צבאיות וחוכך ידיו בהנאה למראה קריסתם של מגדלי הקלפים של אסטרטגיות השמאל לפתרונות במזרח התיכון. אך אל לו לימין לעלוץ בטרם עת - הדבר פועל לשני הכיוונים: גם הימין מיועד להבין שביום שאחרי, צריך להציע אלטרנטיבות מפורטות - ונראה כי גם הוא נמצא בפלונטר דומה של היעדר אסטרטגיה וכיוון מדיני ברור.
אז הנה, נתעורר לרגע ביום אחרי, ביום בו צריך לבנות קו אידאולוגי ואסטרטגי חדש שיכול לייצג את השמאל. איזו אימרה אלטרנטיבית מתאימה יכולה להיות לשמאל, שיכולה לשמש חזון לשנים הקרובות? הנה הצעה ראשונה לקיום דיון ציבורי:
ראשית, לחזק את המעמד של אזרחי ישראל מבפנים ואת המיעוטים השונים החיים בה. אין ספק כי המהלכים הצבאיים האחרונים העמידו את המיעוט הערבי בארץ בעמדה נחותה כאזרחים. יש צורך ליצור תשתית שוויונית יותר במשאבים הניתנים למיעוט זה, ומצד שני לברר לעומק גילויים שסותרים את קיומה של מדינת ישראל ולא להבליג עליהם.
שנית, מבחינת הסדר הן עם הפלסטינים והן בלבנון, התערבות בינלאומית הינה הכרחית. אל לנו ליפול למלכודת ולראות אותה בהכרח כהפרת ריבונות, אלא כהכנסת גוף שלישי אשר נועד ליצור צעדים בוני אמון בין הצדדים ולסלול את הדרך למשא ומתן, ייתכן וישיר בהמשך.
שלישית, נסיגה משטחים אליהם ישראל נכנסה (במיוחד בגדה המערבית) צריכה להיעשות לא בצורה חד-צדדית, ומצד שני
תהיה זו אשליה לומר שהיא צריכה להיעשות בתום הסדר מדיני מלא והסכם מלא. פעולת התכנסות/התנתקות צריכה להיעשות עם הסדר של שקט - כלומר לדאוג לכך שהיציאה תלווה בערובות בינלאומיות או מקומיות לאזורי חיץ זמניים, אשר בשלב הבא יימסרו במלואם.
היום שאחרי אינו רחוק. הדבר האחרון שמדינת ישראל רוצה הוא לראות את תושבי הצפון במצב בו הם נתונים כעת לזמן רב, את מיטב חיילנו נהרגים ונפצעים בלבנון ואת העורף נתון לאיום מעיק. עלינו לשקול בכובד ראש כל החלטה של דרדור והרחבת הפעולות ומלחמת הכתישה שנעשית כרגע, ולזכור שאחרי קרב התרנגולות, תמיד מגיע היום שאחרי, שבו צריך להדבר ולכונן שקט מדיני.
ד"ר קרין ברזילי-נהון, בית-הספר למידע, אוניברסיטת וושינגטון
|
