| |
חבל שקריית שמונה לא נמצאת בטימבוקטו
פיקוד העורף הישראלי נזעק לכל מדינה על פני הגלובוס כדי לסייע לנפגעי אסונות טבע. אז מדוע הוא לא מסוגל לדאוג לפינוים למרכז של תושבי הצפון המורעשים, הנמקים כבר יותר מחודש במקלטים מטונפים, מחניקים וללא מספיק אוכל. ככה זה נראה כשהמדינה מתנערת מאחריות לאזרחיה
לפני שנים אחדות, יזמו הארגון הבריטי Accountability ומרכז קופנהאגן את פיתוחה של מערכת מדדים בינלאומית, שתשווה בין מדינות בכל הנוגע לאחריות החברתית שלהן. מדדים כאלו - כך נטען - עשויים לסייע למשקיעים ואנשי עסקים להחליט איפה כדאי להם להקים את עסקיהם, תוך בדיקת מכלול של משתנים, הקובעים את הציון הלאומי הכולל של אחריות חברתית.
פילנתרופיה לא נמנתה בין המשתנים הללו. גם לא "אומץ הלב של העורף". מה שכן נבחן במדד זה היו נושאים דוגמת זכויות אזרח, יחסי עבודה, הגנת הצרכן, שמירת הסביבה, שתדלנות ופוליטיקה ועוד.
העובדה, שבישראל יש הרבה מאוד אנשים טובים באמצע הדרך, שתורמים מזון וציוד בסיסי, ואף מסכנים את נפשם ונוסעים לצפון כדי לסייע לנזקקים בשכונות המצוקה של צפון הארץ, איננה משפרת את הכשל המערכתי הסוחף, הן של רשויות המדינה והן של גופי המגזר השלישי.
אם חודש לאחר המלחמה יושבים אנשים רעבים במקלטים של שכונות מצוקה - זה כשל של המערכת כולה. אם חודש לאחר המלחמה, אנשים צריכים להתחרות על הזכות להתפנות מאזורים מוכי קטיושות - זה כשל של המערכת כולה. גם של רשויות המדינה וגם של גופי המגזר השלישי.
הם פליטים, לא נופשים
את כישלונה של המדינה בטיפול באזרחיה אפשר היה לזהות בבירור כבר כשבוע אחרי תחילת המלחמה. כשהפליטים מהצפון החלו לגדוש את בתי קרוביהם במרכז, היה ברור שמתחולל פה תהליך רע מאוד, שבבסיסו - התנערות המדינה מאחריותה לאזרחים.
כשפיקוד העורף נזעק לכל מדינה על הגלובוס, כדי לסייע לנפגעי רעש, פעולות איבה או אסונות טבע - זה נראה לנו טבעי. אך משום מה, כשפיקוד העורף לא מצליח לפנות את תושבי הצפון לערי אוהלים משוכללות בכל פארק במרכז הארץ - זה גם נראה לנו טבעי. כי כשאנשים נעקרים מבתיהם בחו"ל, הם נחשבים פליטים. כשהם נעקרים מבתיהם בארץ, לעומת זאת, נבחרינו אינם מסוגלים להוציא מפיהם את המילה "פליטים", והם נעזרים במכבסת המילים, כדי לפנות את התושבים ל"חופשה במרכז".
מול כישלונה הצפוי מראש של המדינה, המפריטה את עצמה לדעת, ובאותה הזדמנות בועטת בחלק הארי של מעמד הביניים שלה כלפי מטה, אל מתחת לקו ההזדקקות לפילנתרופים - צריכה הייתה החברה האזרחית לשנס מתניים, להתארגן בצורה יעילה ולרכז את המאמצים לטובת הפליטים והרעבים.
עמותות בתחרות "עסקית"
במקום זאת אנו עדים לתחרות "עסקית" בין העמותות השונות, שרבות מהן אצות לפרסם את תרומתן באמצעי התקשורת. נכון, הן מקיימות סוג של תיאום עם המתנ"סים, למשל. אבל איפה התיאום ביניהן? איך ייתכן, שלמרות כל התרומות ופעולות הסיוע וחלוקת המזון, קיימות עדיין שכונות מצוקה בנהריה, בקריית שמונה, ביישובים אחרים בצפון, שיש בהן תושבים במקלטים, שמתחננים לקצת אוכל? איך ייתכן, שבשולי היישובים הללו, יש עדיין חיות מחמד נטושות, שמשוועות לקצת מים ומזון?
כשהעמותות סיוע מאמצות קו חשיבה עסקי-מיתוגי-שיווקי, הן מפסיקות לתפקד למען הציבור. הן מתפקדות למען עצמן והמוניטין שלהן, בדיוק כמו כל החברות העסקיות, שמנסות לעשות קופה על גב הפליטים והאומללים.
וככה, למשל עושים קופה: חוברים שני ארגונים עסקיים, אחד פיננסי ואחד קמעונאי. מבשרים לציבור על מבצע כזה או אחר של תרומה לחיילים. כשבאים האזרחים הטובים, ורוצים לתרום כמה שיותר - אומרים להם, "סליחה, רק תרומה אחת לכל תורם". וזאת משום שיש מספר מוגבל של חבילות שי לחיילים, והתורמים לא מארגנים את המבצע כדי לעזור לחיילים באמת, אלא כדי לעודד כמה שיותר אנשים להיכנס אל חנותו של הקמעונאי ולהשתמש במוצריו של המוסד הפיננסי.
זהו ניצול ציני של "הזדמנות" שיווקית. ייתכן, שהחברות העסקיות רשאיות לנצל כל הזדמנות הנקרית על דרכן. אך עליהן לדעת, כי בסופו של דבר הציבור הישראלי יתפכח ויגיש את החשבון לכל מי שאחראים לכך שבמלחמת לבנון השנייה נותרו ישראלים כה רבים חשופים בחזית, למרות כל האקרובטיקה המילולית (של הפוליטיקאים), השיווקית (של העסקים) והפילנתרופית (של ארגוני הסיוע).
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
