טיפה של אהבה, אוקיינוס של דמעות

א', אני מזכירה לך. 2002, שם הכל התחיל. עוגיית המדלן של פרוסט היתה הטריגר לשחרור הזכרונות ולשחזור הזמן האבוד שלו. עוגיית המדלן שלי היתה נעימה ששון, ואתה אפילו לא ידעת מיהי. אמרתי לך שיש לך בור בהשכלה. שאלת – "אולי חור?" בסוף התפשרנו על גומחה.

אני לא זוכרת מתי התוודעתי בראשונה לסיפור החניכה "נעימה ששון כותבת שירים", מאת עמליה כהנא-כרמון. נעימה ששון שבתה את לבי בהתאהבותה במורה שלה, יחזקאל. סיפור התבגרות, אהבה נכזבת של נערה דתייה שמקפידה לרדת בתחנה של המורה שלה והוא ממשיך בכוונה תחילה לנסוע הלאה, נערה שמבררת פרטים על אשתו וחושבת עליה, נערה שכותבת שירי אהבה למורה שלה והוא במבוכה אומר לה שקרא שני דפים בערך ונרדם. ואני, כמה אהבות נכזבות אספתי בצקלוני, אני אפילו לא סופרת אותן. ואחרי שההתאהבות החד צדדית המרטיטה, שנרקמה רובה ככולה בתוככי לבי, התפוגגה במפח נפש - הלכתי אל לאה גולדברג שתחבוש לי את פצעי הנשמה, או חזרתי אל נעימה ששון. טיפה של אהבה שנרקמת לה מתוך זוטות, ממבט או ממילה, וכבר נסתיימה לפני שהתחילה, יוצרת אוקיינוס של דמעות.

התרכזתי עד כאב בגוון הקול שלך

יום אחד אפילו הקראת לי את הסיפור. אתה זוכר? הבאתי לביתך צילום של הטקסט, רציתי שגם אתה תכיר את נעימה ששון. אני זוכרת ששכבתי על ספת העור החומה בסלון שלך, רגליי על ברכיך, ספונה בג'ינס חום ובנעלי התעמלות, ואתה מפליג בקריאה ארוכה. אני אוהבת לשמר את הזיכרון הזה על אש קטנה. בסוף הסיפור הודית בפניי שהתקשית להתרכז ועשית זאת בשבילי, ואני חשבתי ביני לביני שלאורך הקראת הסיפור גם אני לא יכולתי להתרכז בסיפור שאמור לקרום עור וגידים מעבר למילים, אלא התרכזתי עד כאב בגוון הקול שלך.

עד היום, אגב, ארבע שנים אחרי, אני מתקשה להיזכר בתווי הפנים שלך. ליתר דיוק, מעדיפה להתרחק מהזכרון הוויזואלי המכאיב שהפך לצללים או הדי צללים, אבל הקול .. אני נושאת אותו עמי כמו תעודת זהות בארנק. הקול שלך תמיד נמצא איתי.

אני זוכרת כיצד ימים שלמים התקשרתי לטלפון הנייד שלך, זה היה בספטמבר 2003, כשחשבתי שהקול שלך הולך לי לאיבוד, הרבה אחרי כשכבר לא היינו יחד. השארת הודעה חדשה בנייד שלך: "הגעתם לטלפון של א', לענף ש', נא להתקשר ל.. ולא להשאיר הודעות".

כשהתקשרתי לביתך, ענה לי קול לא מוכר של אשה צעירה

כמה לקוני, ככה שובה לב. אחר כך, כשהתקשרתי לביתך, ענה לי קול לא מוכר של אשה צעירה. ניתקתי והבנתי. עד לעורקים הבנתי. פנחס שדה כתב פעם, שכל חייו של אנוש אינם אלא אהבתו הראשונה. האם האצלתי עליך ממדים בלתי נתפסים של עוצמה והערצה כיוון שהיית אהבתי הראשונה, או שהדבר קשור לסגולות שבך? לחוכמה, להשכלה, לדעות, לנדיבות הלב, לחיוך הרחב מלא החן, לאצבעות המתרפקות עליי? לגוף המפוייס? אין לי תשובה.

לימים נודע לי שהתחתנת. האם אשתך מכירה את נעימה ששון? האם העותק המהוה עדיין על המדף שלך? האם אתה נזכר בה לפעמים? ובי? רציתי לחזור לנעימה ששון. אל חוויית ההתאהבות של נערה רומנטית שמתגוררת בעולם ספרותי-טקסטואלי. כל הרעיון של נערה מעולם דתי שמתאהבת התאהבות ראשונה במורה שלה נגע בי. אהבה ראשונה ממשית של אשה חילונית במחצית השניה של שנות ה-20 שלה, האהבה שלי, הקבילה עבורי לתחושות האהבה ולעולם שבנתה לעצמה נעימה ששון והשליכה אותו על העולם החיצוני. העותק שלי נשאר אצלך, א'. הרגשתי שהוא כבר אינו שייך לי. אחרי שארבע שנים וחצי לא חזרתי לקרוא בספר, חזרתי אליו בשבוע שעבר וקראתי שוב. נעימה ואני אהבנו אדם אחר בתמצית הדם.

היום אני קבצנית שקטה של אהבה

כשהייתי בת 22 לערך למדתי את הסיפור "מסע הערב של יתיר" מאת א. ב. יהושע. אני לא זוכרת יותר מדי את הפרשנויות, אבל דבר אחד חקוק בי, והוא הפער שבין המצב שלפני התאונה לבין המצב שלאחריה. כפר יתיר שלפני התאונה היה שקט ו"תמים", אחרי התאונה הוא כבר לא ישוב למצבו הקודם אלא יחווה רגרסיה, כי לעולם יזכור את מה שקרה, את הסערה והחידלון והקריסה, והשקט שאחר כך לעולם לא ישווה לשקט הראשוני.

היום אני קבצנית שקטה של אהבה אחרי תאונה פנימית שהרסה כל חלקה שפוייה שבי. האהבה שלך היא התאונה היפה שלי, ויום יום אני מתרסקת מחדש ובדממה עד לקצוות הפנימיות שלי. בחוץ אני שלמה, ובתוכי אני עיסה של איברים פנימיים. מצעד של זכרונות חולף בי מדי יום. זכרונות האהבה שבי, אילו היו זוכים לעיבוד מוזיקלי, היו נכתבים בפרטיטורה מן הסוף להתחלה. מין דיסוננס ססגוני של נוף נפשי שקוף ומפוחם לסירוגין.

אילו הייתי רומנטיקנית גמורה, הייתי אומרת שיום אחד, כשאפרד מעצמי ולא תהיה בי תודעה, הכל יחלחל החוצה דרך נקבוביות העור. עם זאת, אני לא רוצה לדבוק במוות שבחיים, אני רוצה להאמין שאוכל להמשיך הלאה בעודי בחיים. אני רחוקה מנעימה ששון, שמסוגלת להמשיך עם חיים פנימיים בלבד ולהשחיל את מילותיה הרגישות לכדי ענק מדהים של אבני חן ולהסתפק בכך. בידי יש פחות חומרים לגונן על העולם הפנימי הזה. אני חמדנית יותר, רוצה יותר. צומח בי געגוע לחיים, ואני מתקשה לסתום אותו דרך מחשבות בלבד. אני מתחילה לחשוב על חזרה לספסל הלימודים ולמחקר, אחרי שהייה במסדרון נפשי שארכה ארבע שנים תמימות.

אשתך, א', היא אשת אקדמיה. אני הייתי אמורה להיות היכן שהיא היום, אישית ומקצועית. בעת האחרונה, דווקא בתוך קדחתנות כתיבת המכתבים החד-סטריים אליך, שאותם לעולם לא תקרא, אני מוצאת את עצמי חוטאת במחשבה על חיים עם אדם אחר, דמיוני ונטול פנים או גוון קול, שמסוגל לאהוב ולא רק את עצמו. אולי אפילו אוכל לחוות שוב הארה, גם אם לא בעוצמות שידעתי, אולי אוכל להתגעגע שוב לאדם אחר. אולי אוכל לאהוב אדם אחר. אבל אחרי שאני מתנערת מן החלום בהקיץ, אני שבה אליך, כמו רפלקס. בינתיים, אתה ממשיך להיות שלי, גם כשאתה עם אחרת.