דובר צה"ל יותר מדובר צה"ל

דוד ויצטום לא העז לכתוב זאת במפורש, אבל מספרו "מהדורה מיוחדת" עולה כי אחד הגורמים שמסבים את הנזק החמור ביותר לביטחון ישראל הוא מוסד הכתב הצבאי. כידוע, אחד הגילויים הקיצוניים ביותר של מוסד זה הוא רוני דניאל מערוץ 2, כפי שמדגים הציטוט הבא מדבריו שמובא בספר: "פעולת צה"ל בלכידת האונייה הפלשתינית 'קארין איי' היא משהו כמו מבצע אנטבה מבחינת המורכבות, הנועזות, גם הדמיון... זה היה משהו מהסרטים".

כפי שהוכיחו אירועי החודש האחרון, דניאל ורבים מעמיתיו באמת חיים בסרט. מי זוכר שביום השלישי למלחמה בצפון חזרו כמה מהם על הגרסה הצה"לית לפיה 50% מסדר הכוחות, הנשק ויעילות הלוחמה של החיזבאללה כבר חוסלו? אז איך זה קרה, כיצד הוכו הכתבים הצבאיים בכזה עיוורון? ויצטום, שספרו מתמקד בדרך שבה מסקרת הטלוויזיה הישראלית והעולמית את פיגועי הטרור, מנתח את הכשל הזה באופן כמעט נבואי.

"המחשבה להעלות את הדברים על הכתב", מספר ויצטום במבוא, "החלה כנראה בחודשים הארוכים שבהם שובצתי כ'תורן פיגועים', מבוקר יום שלישי ועד אחרי הצהריים. ייחלתי שהשעות הללו, הארוכות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות, יחלפו בשלום. פעמים כך אכן היה. פעמים אחרות החלו לפתע הטלפונים לצלצל, ואז פסקו החיים מלכת וכולנו במערכת רצנו אל האולפן, לפתוח בשידור".

לטענת ויצטום, מהדורה מיוחדת לאחר פיגוע היא בעצם טקס פולחני שמהלכו ידוע מראש ומטרתו הסמויה היא להשיב את הסדר הציבורי על כנו. גם אם השידור נראה כאוטי, הוא תמיד ייפתח בדיווח בהול ומקוטע מזירת האירוע, מייד לאחר מכן יאותרו עדי הראייה הראשונים, משם יעבור הדיווח לבתי החולים, בהדרגה ייאספו באולפן פרשנים למיניהם, בהמשך יגיעו הכתבים לבתי הקורבנות, ולבסוף תראה המצלמה כיצד מנקים את הרחוב ואיך מתחדשת תנועת המכוניות.

יצר פולמוסי רדום

מעלתו המרכזית של הספר הזה היא במבט הכפול שהוא שולח אל התקשורת. ויצטום, כמגיש בערוץ הראשון, מכיר את הדברים מבפנים, אך כאיש אקדמיה הוא מסוגל לתארם גם מבחוץ, תוך שהוא נשען על תיאוריות של הוגים ידועים כז'אן בודריאר, סוזן סונטאג וסלבוי ז'יז'ק. למרבה הצער, רוב המשפטים השנונים, החריפים והפרובוקטיביים בספר הם משפטים שמצטט ויצטום מהוגים אלה וממבקרי טלוויזיה ישראלים, שאף זכו לפרק משלהם בספר. ויצטום עצמו שומר על אותם ממלכתיות וריחוק שמאפיינים את דמותו הטלוויזיונית. הוא מפגין שליטה בחומר ואינטליגנציה כשל תלמיד חרוץ המסכם את דברי אחרים, אך היצר הפולמוסי שלו רדום וגם כשהוא מתוודה על תחושותיו האישיות בעת שידור פיגועים, הוא עושה זאת בצורה מאופקת, ויצטומית למהדרין.

אפילו הסוגיה החריפה של הכתב הצבאי מטופלת אצלו בכפפות של משי, אבל גם כך עולה מהספר תמונה מדאיגה. לדברי ויצטום, הממלכתיות, שלכאורה חוסלה והפכה לנלעגת עם הקמת ערוץ שידורים פרטי מסחרי, חזרה בגרסה בוטה יותר דווקא בערוץ 2. לזכייניות התברר שממלכתיות איננה מנוגדת בפשטות ל"מה שהקהל רוצה". מנהלי השידורים גילו שאנשים אוהבים את מה שאוהב אותם, ושלפיכך הצופים ובעקבותיהם המפרסמים יעדיפו את הכתב ואת הערוץ שאוהבים אותם (כלומר את צה"ל ואת המדינה).

לפי מיכאל קרפין, שוויצטום מצטטו בספר, "רוני דניאל מקפיד להיות דובר צה"ל יותר מדובר צה"ל. ככל שהזמן עובר, מדרגת ההזדהות שלו עם הצבא ועם מפקדיו מתרוממת והולכת, וכיום, בהשפעתו של דניאל, חדשות ערוץ 2 מזכירות את חדשות רשת 'פוקס' האמריקאית: הן פטריוטיות עד כדי בחילה".

ויצטום, בעקבות נעם יורן, מסביר כי במהותו, תפקיד הכתב הצבאי אינו אלא שותפות במעין עסקה: "מידע תמורת שתיקה בנושאים שאינם נוחים לצבא". לכן, לרוב הציבור ואף למנהיגיו עדיין אין ספק בכך שצה"ל חזק דיו, ושבכליו אמצעים אינסופיים ומתוחכמים המתאימים לכל מצב (הדברים נכתבו כמובן לפני המלחמה). כך, על סמך דיווחי רהב ותפיסה לקויה של המציאות, מתקבלות החלטות כמו יציאה למלחמה, הסתפקות בהתקפה אווירית (בראשיתה) או קיצוץ דרמטי בציודם ובאימונם של חיילי מילואים.

צבע או לא צבע את הזקן? 

למרות גישתו הארכנית והיבשושית משהו, מצליח ויצטום למתוח ביקורת קשה על התקשורת בישראל. הוא מראה כיצד השידורים הם גורם מפתח בידי הממסד הישראלי בקביעת סדר יומה, בכינונה, בשכפולה ובהעמקתה של ה"ישראליות". משדרי החדשות, לפי ויצטום, הם מכשיר שליטה רב כוח בהפצת אותה מערכת ערכים הגמונית המופעלת באמצעות כלי התקשורת.

הבעיה היא שדווקא הפטריוטיות הזאת שהפגינה התקשורת הסבה נזק עצום לביטחון ישראל. במקום למלא את תפקידם כהלכה, כלומר להצביע באופן שיטתי על היעדר האימונים של כוחות המילואים, ליזום תחקירים מקיפים על מצב הציוד המיושן ועל עוד רעות חולות שמתגלות עכשיו, העדיפו רוני דניאל ועמיתיו לזמר את שבחו של צה"ל, בדומה לדרך שבה דיווחו המצרים על "הצלחותיהם" המזהירות בתחילת מלחמת ששת הימים. אפילו בימים הראשונים של המלחמה המשיכו פרשנינו לפטפט על ייאושו של נסראללה, ש"לא הספיק לצבוע את הזקן", במקום להתריע על העובדה שמאחורי ביטויים של חיל האוויר כמו "בנק מטרות" או "תשתיות טרור" לא עומד כמעט כלום.

התקשורת הישראלית, כפי שהתריע כאן ויצטום בזמן אמת אך מעט מאוחר מדי, כושלת ביהירות, ממסדיות ושאננות – בדיוק כמו שקרה לה ערב מלחמת יום הכיפורים. צריך לקוות שהפעם זה לא יעלה לנו כל כך ביוקר.

"מהדורה מיוחדת: שידורי הטלוויזיה בעתות מצוקה", מאת דוד ויצטום. הוצאת כתר, 408 עמ'