שתף קטע נבחר

האקסית האהובה של אהובי

אני יודעת בבירור שממש ברגעים האלה, באלפי בתים ברחבי המדינה, כורעות בחורות טרוטות עיניים ומולן תשפוכת של תמונות ומכתבים מהאקסית האחת והיחידה. לפני שהלשון שלו ביקרה בפה שלי בפעם הראשונה, לפני שלמדתי לדעת כמה הוא מתוק, כבר ידעתי שהלב שלו שבור, ושהיא, הקודמת, מדהימה

בהתחלה, כשעוד לא חשבתי עליו במונחים של אהובי אלא יותר במונחים של החלפת נוזלי גוף, שמעתי עליה. שברי סיפורים במסגרת הגישושים ההדדיים בין גבר פנוי ומושך לאשה פנויה ונמשכת אבל משתדלת להסתיר. לפני שהלשון שלו ביקרה בפה שלי בפעם הראשונה, לפני שלמדתי לדעת כמה הוא מתוק, כבר ידעתי שהלב שלו שבור, ושהיא, הקודמת, אהובתו של הגבר שהפך להיות אהובי, מדהימה.

 

אני יודעת בבירור שממש ברגעים האלה, באלפי בתים ברחבי המדינה, בתים שהגברים בהם יצאו הבוקר לעבודה, למילואים או לטיול ג'יפים במכתש רמון רק עם החבר'ה, כורעות בחורות טרוטות עיניים ומולן תשפוכת של תמונות ומכתבים מהאקסית האחת והיחידה.

 

אנחנו משוות: יש לה ציצים יותר שווים? יותר יפה? יותר רזה? יותר גבוהה? יותר מוצלחת? ככה זה, אנחנו לוקות במחלה הקשה מכל - קנאה רטרואקטיבית. זו מחלה נוראה. אנחנו משכללות שיטות ומגלות ססמאות סודיות ומדפים חבויים בהם מסתתרות התמונות האלו והמכתבים שלא יכולתם או רציתם להשמיד. מדהים לגלות למה אנחנו מסוגלות כדי לדלות עוד אינפורמציה עליה. אתה אוהב אותה יותר ממני?

 

וזה כואב הרבה יותר כשמתווסף לזה סיפור אהבה ענקי במיוחד, חוצה יבשות ועמים שכזה, מלא ויתורים או נכונות לוויתורים. כזה שאני מראש יודעת שאין שום סיכוי לשחזר או להתעלות עליו באוגוסט תל אביבי לח ודביק. כי מה? אני אקח אותו לרחצה לילי בעירום? נטוס לתורכיה לסוף שבוע? נשתכר ונעשה את זה בשירותים של הפאב? נצרף חברה?

 

כל מילה שנאמרה עליה חקוקה לי בזיכרון

 

אני תמיד אשאר בחורה ישראלית ממוצעת עם קצת צלוליטיס ושורשים חומים, תמיד יהיה מישהו שמכיר אותי מהצבא או מהתיכון או מהאוניברסיטה, תמיד יהיו ההורים שלי, נכונים להביך אותי בסיפורים קרתניים. איך בכלל אוכל לגבור על הדבר הזה שימשיך לרדוף את מערכת היחסים שלנו? הרי גם ברגעים של עונג תחלוף במוח המחשבה עליה. מה הם היו עושים יחד. הרי כל מילה שנאמרה עליה חקוקה לי בזיכרון, ולא נאמרו הרבה כאלה, רק בהתחלה, כשעוד העמדתי פנים שמדובר כאן בניצול חפוז בין שני אנשים פנויים והתעניינתי בעבר שלו. אבל עכשיו כל משפט צורב. אני עומדת עירומה מול המראה, משווה את עצמי למישהי שמעולם לא ראיתי אבל אני יודעת שהיא צעירה ממני ויש לה ציצים מדהימים. אני קונה מכנסיים במידה שלי ובטוחה שהיא לובשת לפחות שתי מידות מתחתי. וכל פעם שאנחנו עושים את זה באור אני בטוחה שהוא משווה ומתגעגע אליה. וזה קשה. נורא קשה לי.

 

אותה הוא בטח היה מחבק בלילה, כל הלילה

 

ישנן גם המחשבות הפנקסניות הקטנות שרק מחכות לרגע של חולשה כדי לפרוץ החוצה: אותה הוא בטח היה מחבק בלילה, כל הלילה, לה הוא בטח היה מחכה, אליה הוא לא היה מתייחס כמובן מאליו. עבורה הוא היה חוצה אוקיינוסים, אני יודעת שהוא היה עושה הכל בשבילה. לא בשבילי.

 

האהבה הענקית שלהם, והזיונים המדהימים שלהם, וכמה שהיא יפה ומסעירה, ואלה חיים היו לו. כל הדברים האלו ממלאים את החדר עד שכמעט ולא נשאר לי מקום.

יש רגעים שאני מחליטה ללכת, לא טוב להיות כאן, אני רוצה מישהו חלק, מישהו רגיל , מישהו שאין לו סיפור אהבה ענקי, בעברו או לפחות שלא אדע עליו. אבל אני אוהבת אותו , כבר מאוחר מדי בשבילי.

 

אני לא חושבת שהוא אוהב אותי, אני בטוחה שהוא מתרגל אלי, לאט. קל להתרגל אלי. אני משתדלת להיות קלה. ואני לא קלה באופיי, זה לא טבע שני לי. אני משתדלת לא להתקשר יותר מדי, לא לדבר על כל הדברים הקטנים והבנאליים שמרכיבים את שגרת היום הרחוקה-מזוהרת שלי. אני בטוחה שהחיים במחיצתה היו הרבה יותר מרתקים. אחרים לגמרי.

 

החברים שלו באים להתארח ערב אחד, בעצם אני שמה לב שאנחנו יוצאים מעט ובדרך כלל רק כשאני יוזמת, אולי הוא מתבייש בי? אני לא מספיק יפה? הם יושבים על הספה ומעלים זכרונות משותפים, ומשפט אחד עליה נפלט למישהו מהם, בתמימות מוחלטת. אני מתכווצת, אבל מעמידה פנים שלא שמעתי או לא אכפת לי וקמה להביא קרח מהמקרר. מה הוא עושה איתי? מה אני עושה איתו? למה לי כל זה?

 


בהשוואה אליה אני שמנה, מבוגרת, לא יפה במיוחד (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

 

לאט לאט אני מתחילה לחשוב על עצמי בהשוואה אליה. אני אפילו לא יודעת איך היא נראית. טוב, זה לא לגמרי מדויק, פעם אחת ראיתי בטעות תמונה שלה, שיער ארוך, פרופיל מושלם, מנשקת אותו והוא זורח מאושר, זורח. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. לא איתי. בהשוואה אליה אני שמנה, מבוגרת, לא יפה במיוחד. לא מעניינת במיוחד. סתם בחורה. המחשבות האלה לא עוזבות אותי.

 

ומנגד ישנם כל הרגעים הקטנים האלו שממיסים אותי, נשיקות קטנות באוזן, הדרך שהוא מריח את השיער שלי או מחבק אותי במיטה, הפנים שלו כשהוא ישן, כמו ילד. לא המון רגעים, אבל הם קיימים ואי אפשר להתעלם מהם, כשאני רוצה לחלום אני נאחזת בכל בדל חיבה ושבריר רגש.

 

הייתי רוצה שילחש לי בלילה שהוא אוהב אותי, שיבקש שאשאר כשאני רוצה ללכת, שיתקשר סתם באמצע היום, שישכח אותה. אולי אז אוכל להפסיק ולהעמיד פנים שהוא רק זיון שמתארך כבר כמה חודשים, שאוכל לומר לו את האמת - שאני אוהבת אותו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
איך בכלל אוכל לגבור על הדבר הזה?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים