הכינו את האיטריות

יש מיליארד סינים שחיים וגם יוצאים לחופשה לעיתים, בעיקר באוגוסט. ליג'יאנג, כזכור, היא עיר עתיקה שסמטאות האבן שלה תוכננו בשביל כפריות קטנות עם סלי במבוק על הגב, מקסימום בשביל חמור עמוס חציר. בטח לא בשביל עשרת אלפים אנשים תאבי קניות ביום. כל המחשבות האלה עוברות במוחי כשאני עושה את דרכי אל עבר המלון היקר שבו הפרופסור החשוב מחכה לי. ביני ובינו מפרידה חומת אדם בלתי עבירה וחמושה במצלמות, והמון חנויות שכולן מוכרות את אותו הדבר בדיוק, ואני מאחרת. איאן מסתובב ואומר לי בחוסר סבלנות: "פשוט תתחילי לדחוף". אז אני דוחפת.

קיבלו אישור לתייר (צילומים: רחל בית אריה)

צפייה בתיירים סינים תפתיע בוודאי צופה לא מורגל. לקבוצות שבאות מבייג'ינג, שאנגחאי, ווחאן או שאנגדונג יש דפוסי התנהגות זרים לגמרי לעין מערבית. זה מתחיל מהארוחות הדשנות שבהן רב האוכל נשאר על השולחן ורב מלאי הבירה של המסעדה מתרוקן תוך שעה, ממשיך בהסברים ארכניים של המדריך, שמדקלם את ההיסטוריה של סין בכלל וליג'יאנג בפרט בעודו מניף דגל צבעוני, ונגמר באתרי הצילום החביבים על חברי הקבוצה, שאנחנו לא נמצא בהם שמץ עניין.

אם זה לא מצולם, זה לא קיים

לקח לי חודשים להבין את פשר ההתקהלויות היומיומית בפתחו של בר אחד, בכניסה לעיר העתיקה. לא נראה שמישהו נכנס פנימה אבל כולם הצטלמו בחברת בקבוקי וויסקי בכניסה. לבסוף הסביר לי מישהו שהחזית של הבר הופיעה לפני כמה שנים בסדרת טלוויזיה פופולארית. מאז המקום הוא "חובה לראות" או ליתר דיוק, חובה להצטלם.

כשגומרים שם, צריך גם צילום מחויך על גדת תעלה, צילום של מדידות בתוך חנות (כדי להוכיח בבית שלא נכשלת במשימה העיקרית של החופשה ואכן הקדשת זמן לקניות), וגולת הכותרת, צילום של מסיבת תחפושות. המצולמים בבגדי מיעוטים ססגוניים על רקע סוס, או טוב עוד יותר, על רקע שלט פרסומת.

צפוף פה, צפוף

זה משעשע במקומות מסוימים ומקומם במקומות אחרים, כמו בכמה מקדשים טיבטיים ברחבי מערב סין שהפכו ממקומות פולחן למעין דיסנילנדים קטנים, בהם בני החאן, קבוצת הרוב בסין, מצטלמים בבגדים טיבטים על רקע נזירים וגלגלי תפילה.

חלוקת קשב

עוד מאפיין של קבוצות התיור הוא הרעש. בכניסה לערוץ זינוק הטיגריס, אתר טבע לא רחוק מליג'יאנג, כשקבוצה ישראלית שהדרכתי נמלטה בבהלה מקולות הצהלה שהשמיעה קבוצה סינית סמוכה, הבנתי שאם ישראלים חושבים שזה רועש, כנראה שעוצמת הדציבלים היא בהחלט בלתי רגילה. רוב הסינים, אולי בגלל שהורגלו מילדותם לחיות בצפיפות עצומה, מגלים חסינות כמעט מוחלטת לרעש ומסוגלים להקשיב להסברים של המדריך עם הדגל על משמעותה הסימבולית של כתובת דונגבה ובעת ובעונה אחת לצרוח הוראות לבייביסיטר בבית לתוך הנייד, כל זאת כשממש לידם מתנגנת מוזיקת פופ ובן הזוג מצלם בת מיעוטים על רקע סוס.

לרובנו זה נראה בלתי נסבל אבל התיירים הסינים נהנים מכל רגע ומתכוונים בהחלט להרחיב את טווח החופשות. "תיירות סינית", ממתיקים מגזינים באירופה וארה"ב, "היא הדבר הגדול הבא!" היום רק מעטים יכולים להרשות לעצמם חופשה בחו"ל, ומעטים עוד יותר מקבלים אישור לכך, אבל גם זה משתנה ככל שרמת החיים בסין עולה. המלונות באירופה כבר מתכוננים, עם תפריטים של אטריות לארוחת בוקר ומזרונים קשים כמו שהסינים אוהבים.

ואיפה ישראל? התיירות שלנו לא חייבת להיות מבוססת רק על צליינים ויהודי צרפת.

 בשנה שעברה נחתם הסכם בין שתי המדינות שקבע כי ישראל היא "יעד תיירות מאושר". ישראל זולה מעט מאירופה, קרובה יותר, והסינים מגלים עניין מוזר בעם שעל פי השמועות הוא עתיק (ורועש) כמעט כמוהם. מדובר בשוק של יותר ממאה מיליון איש ואם משרד התיירות שלנו ישכיל להגיע לשוק הזה, ולשווק לו את הארץ המובטחת, תוכלו לצפות, לא מחר ולא מחרתיים אבל אולי בעוד כמה שנים, לגל של קבוצות עליזות במיוחד, מצטלמות בגלבייה על רקע ים המלח וקניון עזריאלי. רק תדאגו לאטמי אוזניים.

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין - לחצו כאן