סדר יום לשמאל האזרחי
למרות האיום והקורבנות המשותפים, לא השכילו השמאל היהודי והערבי לשלב זרועות ולהציב אלטרנטיבה אמיתית להתלהמות. היום שאחרי המלחמה הוא זמן טוב להתעשת ולקרוא יחד לשפיות
אחת התופעות המדאיגות שנחשפו בזמן המלחמה בצפון היא היעלמותה הכמעט מוחלטת של החברה האזרחית. הדבר בלט בתפקודו של מחנה השלום בכלל, ובקרב ארגונים יהודיים-ערביים בפרט.
מחקרים רבים בישרו לנו בשנים האחרונות שבישראל מתפתחת חברה אזרחית בריאה, המצליחה להציב סדר יום חלופי לשליטה הלאומנית והצבאית. אך עם הישמע רעם התותחים, ואף שמהר מאוד הובן שישראל פותחת במלחמה אכזרית, ולא בניסיון להחזיר את השבויים, נאלמו דום רוב הארגונים. מעט מאוד קולות הורמו בשיח הציבורי היהודי נגד האלימות הצבאית הפושעת, אשר זרעה בשם ה"הרתעה" הרג והרס מאסיביים ברוב שטחה של לבנון.
היו אמנם מספר הפגנות ועצומות אמיצות משותפות ליהודים וערבים (בעיקר בחיפה), אך אלו לא הצליחו להבקיע את חומת הדיון הציבורי. כאשר עלתה בימים האחרונים קריאה נרחבת יותר להפסקת הפלישה ללבנון, הסיבה העיקרית הייתה המחיר בחיי החיילים, ולא שינוי תפיסה אסטרטגית, פוליטית או מוסרית. הנהגת השמאל היהודי כשלה אם כך בקריאת מהלכי המלחמה ונותרה עירום ועריה מול החורבן, כשאין באמתחתה אפילו ניסיון רציני אחד בחודש הראשון לעצור את סוסי המלחמה, או מהלך משמעותי יחיד להקים קואליציה פוליטית עם ארגונים ערביים כדי ליצור מרחב פוליטי שפוי, בין ביילין לנסראללה.
בו בזמן, מעט מדי ביקורת עלתה מהציבור הערבי - המתנגד ברובו למטרות של חיזבאללה - כלפי מסע האלימות של הארגון נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע. גם הטענה הנפוצה שהפגזות העורף הישראלי באו כתגובה לפגיעה הישראלית באזרחים לבנונים לא פוטרת את חיזבאללה מאשמת השימוש הנפשע באלימות. הנהגת הציבור הערבי המפוצלת לא הצליחה גם להוביל מסע רציני של מחאה נגד מלחמה לה התנגד ציבור רחב ביותר, ואשר אליו היו מצטרפים יהודים לא מעטים. השיתוק שאחז בחברה האזרחית מפליא עוד יותר, כי בניגוד למלחמות ואינתיפאדות קודמות, היה קיים הפעם אינטרס מאחד, אמיתי וקיומי לשתי האוכלוסיות, שנפגעו במשותף - אך הוא לא הספיק.
ימי המלחמה חשפו אם כך את עומק השסע היהודי-ערבי בישראל, ואת כישלונה של המדינה היהודית לייצר אפילו מסגרת רופפת של אזרחות משותפת אשר תתגייס "מלמטה" להגן על היקר מכל - חיי אזרחיה. כישלון זה כרוך בראש ובראשונה בניכור אותו חשים הערבים במדינה, לאור הדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני על כל חלקיו, ומהפצע שהותירו אירועי אוקטובר 2000. מוסדות המדינה מעולם לא הסכינו להעניק לערבים אזרחי המדינה תחושה מינימלית של שייכות, כך שגם שותפות גורל אמיתית אל מול איום משותף, אינה מיתרגמת לתודעה או מאבק משותפים.
גם המשמעות הפוליטית ברורה: הפיצול יצר חולשה, בגינה הייתה השפעת החברה האזרחית בזמן המלחמה כמעט אפסית. ברור שהיו גם סיבות אחרות, כמו התגייסות התקשורת העברית למען האג'נדה הצבאית. אך חולשת החברה האזרחית הוסיפה לדומיננטיות הגנרלים בדימוס והפוליטיקאים הלאומנים בשיח הציבורי.
עם תובנה ברורה זאת הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. על ראשי החברה האזרחית וארגוני השלום להתעשת ולהתארגן. דחוף לגבש סדר יום משותף לשמאל האזרחי, אליו ניתן לנקז אנרגיה אדירה של יהודים וערבים חפצי שלום. לנוכח כישלונם של השמאל האתני (יהודי או ערבי) בחודש האחרון, ברור שרק יצירתו של מרחב משותף ערבי-יהודי אמיתי יכולה לייצר כוח פוליטי משמעותי.
סדר היום די ברור: להתנגד לחד-צדדיות הישראלית ולפתוח במגעי שלום עם לבנון, סוריה וחשוב מכל - עם הפלסטינים; לדחות מכל וכל את האג'נדה האמריקנית האלימה והשתלטנית ואת חלקה של ישראל בה; לדחות גם את אלימות חיזבאללה ואת סדר היום האיראני; להחזיר את הדיון לשאלת החיים - המשאבים, התעסוקה, הבריאות, החינוך והסביבה - במקום העיסוק האינסופי בשאלת ה"הרתעה" והמוות; לעלות קווי מתאר לדו-לאומיות יהודית-ערבית כאופציה מוסרית ופוליטית לחוסן פנימי והשתלבות באזור. רק חברה אזרחית חוצת גבולות יכולה לדאוג לביטחון אמיתי לכל קהילות המדינה, ויפה שעה אחת קודם.
פרופ' אורן יפתחאל וד"ר ת'אבת אבו-ראס מלמדים גיאוגרפיה פוליטית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
לא שילבו זרועות
באדיבות panet.co.il
מומלצים
