| |
אחריות צריך לגלות גם בין הבחירות
החלטתו של ראש הממשלה להקים 3 ועדות חקירה שונות לבחינת המלחמה בלבנון היא דרך בטוחה לטשטש את העקבות אחר האחראים למחדלי המלחמה. שלא כמו בחברה פרטית, כשמצב המדינה מתדרדר, אין סיכוי שיבוא משקיע חיצוני, אביר לבן, ויציל את העסק, ולכן אסור לנו לאפשר לפוליטיקאים לחמוק מאחריות אישית וחברתית
מדינת ישראל מוציאה לדרך שלוש ועדות שונות, שאמורות לספק את פרקיו העגומים של סיפור מלחמת לבנון השנייה. כמו כל יצור תלת-ראשי, גם ההמצאה הזו תתגלה כמפלצת או סתם מוטציה לא מוצלחת.
כל מי שעוסק בחקר אירועים יודע שאפשר להיעזר בתחקירני-משנה או בעוזרי מתשאלים, אבל מישהו צריך לעמוד בקודקוד הפירמידה, כדי לקחת אחריות על גיבוש התוצאות לכדי תוצר ברור, נהיר, אינטגרטיבי, שהוא-הוא יעד הבדיקה מלכתחילה.
כשלא רוצים באמת להגיע לתוצאות ברורות ונהירות, צריך לחפש פטנטים, שמצד אחד יאפשרו לעשות קולות של "כן", ומצד שני יספקו תוצאה של "לא באמת". יש לפחות שתי דרכים יעילות לעשות את זה. אפשר לעטוף את היוזמה בעודף מלל, עד שהציבור יתעייף, יישחק, ירים ידיים ובלית ברירה יחזור עם זנב מקופל אל חייו הרגילים ואל אותה מציאות רעה.
דרך אחרת היא לצאת למתקפת-סרק, שתוסיף רעש ומלל, בתקווה להסיט את החיצים. זו, למשל, הייתה הבחירה המביכה של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהחליט השבוע למחזר שטויות אוויליות מימי המלחמה ולתקוף את תושבי תל-אביב, משל הוא ובני ביתו ישבו כל המלחמה במקלט ביתם המפואר בירושלים, רק כדי להזדהות עם תושבי הצפון המותקפים.
תירוץ נוסף, שהמתנגדים לוועדת חקירה ממלכתית משתמשים בו במרץ הוא, שאסור (או לא ראוי) לצאת לציד אחרי "אשמים". בגישתם, יש משום ניסיון להפחית בערך התגובה הציבורית ולייחס לה התנהגות של המון משולח רסן, שכל רצונו הוא ללכוד אשמים ולעשות בהם לינץ'. זו גישה מסוכנת, שעושה דה-לגיטימציה לדרישה הציבורית לאחריות אישית וחברתית.
אותם מתנגדים אף טוענים בדמגוגיות, כי עכשיו צריך לשנס מותניים, לשקם הריסות, לחזק את התשתית, לעודד את תושבי הצפון ושאר משפטי סרק, שהם לא יותר מעודף מלל.
אנחנו, כאזרחים במדינה, לא צריכים ולא יכולים לשנס מותניים ולשקם את המצב. אולי אנחנו יכולים לתרום למעוטי יכולת או להעדיף צימר בגליל על פני בית מלון מתפוצץ בתורכיה, אבל אנחנו לא יכולים לפתור בעיות שיקום עקרוניות, שעל המדינה לפתור, בין השאר באמצעות חיסול הבירוקרטיה הטורדנית והזדונית של פקידיה.
כאזרחים במדינה, לעומת זאת, אנחנו יכולים לצפות לשינוי טון מצד בעלי השררה. אנחנו זכאים לשמוע התנצלות, ענווה, חרטה ואולי אפילו ביטוי מובהק של נטילת אחריות באמצעות התפטרות וולונטרית של מישהו. זה קורה אולי ביפן. לא אצלנו. אצלנו, הנבחרים ממשיכים באותה התנהלות, כאילו הכל כתמול שלשום. והאחריות? מהם והלאה.
היתרון הגדול של ניהול על פי עקרונות של אחריות חברתית נעוץ בכך, שעצם אימוץ הגישה מאלץ אנשים להטמיע ערכים בתוך ההתנהלות השוטפת שלהם, גם אם הם בכלל לא מבינים מהי ערכיות ובשביל מה צריך אותה. הבניית התנהגות ערכית בתוך גישה ניהולית היא כורח המציאות - ולא רק בישראל - נוכח המקרים הרבים מספור, שבהם התברר שמנהלים ובכירים לא יודעים להתנהג, או לחלופין יודעים שהם עושים מעשים פסולים, אבל מקווים שלא יתפסו אותם.
ככל שעקרונות האחריות החברתית מוטמעים עמוק יותר בניהול השוטף, כך קשה יותר להתחפש לשלושת הקופים ולטעון: לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי. במילים אחרות - קשה יותר לטעון לאי-אחריות.
הדרישה העממית לוועדת חקירה קשורה קשר הדוק בתחושת חוסר האמון של הציבור כלפי שיקול הדעת של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות בישראל. הציבור לא עוסק בדקויות האבחנה שבין סוגי הוועדות השונות. אבל ברור לכל, כי אם מכשיר הבדיקה יהיה מכשיר קיקיוני, ואיש לא יידרש לתת דין וחשבון ציבורי ואמיתי על מעשיו ולקחת אחריות על תוצאותיהן - מצבנו ילך ויידרדר. האחראים עשויים "לשחק אותה" באופן אישי ולחמוק מכל סוג של אחריות, אבל העניין הציבורי ייפגע פגיעה אנושה נוספת.
כולנו מכירים חברות פרטיות, שסובלות מניהול לקוי, קוצר ראייה של בעליהן, יהירות מנהליהן והידרדרות מדכי אל דכי. בחברות כאלה, כל עובד זוטר רואה את המציאות נכוחה לנגד עיניו, ורק המנהלים ממשיכים לעצמם ולעמיתיהם על השכם ולהעמיד פנים שהכל בסדר. התהליך הזה יכול להמשיך כל עוד נותר כסף בקופה או כל עוד הבנק מוכן להעמיד לחברה מימון.
ואז מגיע יום הדין. לעתים זוכה החברה להצלה של הרגע האחרון בדמות משקיע נדיב, שמגיע כמו סנטה קלאוס ומזרים חיים חדשים לארגון. גם לו יש אג'נדה משלו, ובדרך כלל היא לא קשורה קשר הדוק באחריות חברתית כלפי העובדים. אבל בינתיים, עד שהאג'נדה שלו תתחיל לדרדר את החברה, נדמה שהכל בסדר.
תהליך דומה קורה בישראל מזה שנים רבות. הנבחרים למדו לחמוק מאחריות אישית, ולא השכלנו לכפות עליהם ועל עצמנו אחריות חברתית, ובסך הכל הם זחוחים ומאוד מרוצים מעצמם. אם נמתין לשיקול הדעת של הפוליטיקאים, נמתין לשווא.
כדי שאנחנו - כציבור - נוכל לתבוע אחריות חברתית ממנהלי עסקים, ארגונים וחברות במשק, עלינו לדבוק בתביעה זהה כלפי אלו שיושבים בקודקוד בזכותנו. מבלי להמעיט בחשיבות של דבר הציבור ביום הבחירות, חובתו הדמוקרטית היא להשמיע את דברו גם בין לבין. המציאות בישראל מראה, שהנבחרים לא מסוגלים לשמור על הכסא במשך ארבע שנים תמימות, אך עדיין הם יושבים עליו זמן ניכר בין הביקורים שלנו בקלפי. במהלך הזמן הזה הם הורסים את העסק עוד ועוד. וכשמדובר במדינת ישראל, ולא בעסק פרטי, קשה לראות איזה מין סנטה קלאוס יציל אותנו ביום הדין, אם לא ניקח אחריות ונפעל בכל דרך ראויה, כדי להציל את עצמנו.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
