כך התפוגגה אגדת הכנסת החברתית
לדיון המיוחד שקיימה ועדת הכספים על דו"ח העוני התייצבו רק 5 חברי כנסת. ל-15 חברי הוועדה האחרים, שנבחרו כולם על גלי הדאגה לחלשים, לא היה הדיון בעוני נושא חשוב דיו כדי להשתתף בו. אולי הגיע הזמן לשנות את שיטת הבחירות לכזו שבה הנבחר ייאלץ לתת דין וחשבון אישי לאזרחים שבחרו בו במקום לחברי מרכז אופוטוניסטים
בדיון, שקיימה השבוע ועדת הכספים של הכנסת על דו"ח העוני, השתתפו רק היו"ר, אברהם ליצמן, וחמישה מבין 19 חברי הוועדה. אלו הצדיקים בסדום החברתית שלנו: חיים אורון (מרצ), אבישי ברוורמן (עבודה), אבשלום וילן (מרצ), שלי יחימוביץ (עבודה), ראובן ריבלין (ליכוד).
בהנחה, שאיש אינו יודע בעל-פה מיהם חברי ועדת הכספים, ומעטים יטרחו לברר אילו ח"כים של הכנסת ה-17, האמורה להיות כל-כך חברתית, הירשו לעצמם להיעדר מהדיון הזה, בחר מדור זה לספק את השירות הנחוץ. אי אפשר לתבוע אחריות אישית וחברתית ללא שקיפות חיונית.
ואלו חברי ועדת הכספים, שלא מצאו לנכון להתייצב לדיון על דו"ח העוני: זאב אלקין (קדימה), אלי אפללו (קדימה), מוחמד ברכה (חזית דמוקרטית), אלחנן גלזר (גמלאים), מגלי והבה (קדימה), יצחק וקנין (ש"ס), אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), דוד טל (קדימה), אמנון כהן (ש"ס), ישראל כץ (ליכוד), סופה לנדבר (ישראל ביתנו), סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו), מיכאל נודלמן (קדימה), אורית נוקד (עבודה), ניסן סלומינסקי (מפד"ל).
יצויין, כי ח"כ אבשלום וילן, שכן חשב כי חשוב להשתתף בדיון הזה, משמש ממלא מקום בוועדה. ממלאי המקום האחרים, שלא טרחו לבזבז את זמנם על העוני, הם דוד אזולאי (ש"ס), יצחק גלנטי (גמלאים), שי חרמש (קדימה), אביגדור יצחקי (קדימה).
ח"כ ראובן ריבלין, שהשתייך עד לא מכבר למפלגה גדולה ומרכזית בפוליטיקה הישראלית, אמר בדיון, כי "אין חוסן כלכלי בלי חוסן חברתי", ואף הסביר את הבעיטה הציבורית שהליכוד חטף בבחירות הקודמות בכך ש"הפקרנו את נושא הרווחה".
ח"כ ריבלין מבין את זה, אבל בקרב נבחרינו - הוא שייך למיעוט. רחשי הלב של הציבור כלפי הכנסת והממשלה הנוכחיות כבר ברורים. ההתפכחות מאשליית הכנסת החברתית והממשלה האכפתית החלה ברגע שבו עמיר פרץ בחר להיכנס למשרד הביטחון. הייתה זו החלטה כושלת, אופורטוניסטית ומזלזלת כלפי מי שבחרו בו, כדי שיוביל מהלכים חברתיים. לא ביטחוניים.
נבחרי ציבור ללא אחריות אישית
למרבה הצער, גם בבחירות הבאות, אחרי שהציבור "יגיד את דברו", עולם כמנהגו ינהג, והנבחרים לא יהיו חייבים להפגין אחריות אישית, להשתתף בדיונים ולתרום לקידום החברה והמדינה. הם את שלהם ישיגו, בעודם "עושים לביתם", כדבר הביטוי החביב על הציבוריות הישראלית של המאה ה-21.כדי שנוכל לתבוע אחריות אישית מנבחרינו, אין מנוס משינוי שיטת הבחירות. השיטה המאפשרת לאנשים להיבחר על ידינו, מבלי שיהיו חייבים לנו דין וחשבון על מעשיהם (ובעיקר על מחדליהם), חייבת לפנות את מקומה לשיטה שבה גם האזרחים ילמדו לקחת אחריות על עצמם ועל בחירתם.
בחירה במפלגה - אפילו על פי המצע המחייב שלה - אינה מבטיחה שחברי המפלגה ינהגו כפי שציפינו. דוגמה לכך אפשר למצוא בהתנהגותם הלא-לגמרי-חברתית של עמיר פרץ, שהלך למשרד הביטחון, או של אורית נוקד (עבודה), שלא הגיעה לדיון על העוני בוועדת הכספים. כל עוד הנבחרים אינם חייבים לנו דין וחשבון ברמה האישית, הם ירגישו חופשיים להתנהג כפי שמתאים להם.
הקפאה, בבקשה
בסדום החברתית של ישראל, אפילו אולמרט ושריו הצליח להרגיש, שאו-טו-טו הם עוברים את הגבול, ולכן הודיעו, ששכרם יוקפא. באותה הזדמנות הם פנו גם אל הח"כים ואל "הבכירים" האחרים, בבקשה שגם הם יואילו להקפיא את שכרם.
במציאות, שבה רשויות מקומיות אינן משלמות שכר במשך חודשים; שבה עובדים במשרה מלאה אינם משתכרים שכר מינימום; שבה חוקי עבודה חלים רק על חלק מהציבור, לא על עבדי הקבלנים, למשל; שבה אין אפשרות לאכוף גם את חוקי העבודה, נוכח מספרם המגוחך של המפקחים; שבה מספר העובדים-העניים הולך וגדל, למרות "ההיחלצות" מהמיתון - במציאות כזו, אין זה מתקבל על הדעת, שרק החברים בקבוצה קטנה, המכונה "נבחרי הציבור" יזכו לביטחון כלכלי וסוציאלי, שאין לו שום קשר לביצועיהם.
אלא שעכשיו, נוכח מזבח המלחמה, אוסרים על הציבור לדרוש דרישות חברתיות, ותובעים ממנו להבין את הצרכים התקציביים החדשים, מבלי לתת הסברים מניחים את הדעת לגבי נתונים מספריים והתנהלות כספית בסיסית.
אגדת הירשזון
בשנה האחרונה דובר לא מעט על רזרבות תקציב, המסתתרות בסעיפים נידחים. בשבוע שעבר אישר את הדברים שר האוצר, כשאמר במסיבת עיתונאים: "נכנסנו למלחמה עם עודפי הכנסות, שאינם קיימים עוד. הם שימשו אותנו לשיקום הצפון, ולפיצויים על בתים שנפגעו ולעסקים שנפגעו". ממש באותו יום חזר הירשזון והתייחס לנושא בראיון לגל"צ. בראיון זה הוא אמר משפט משמעותי נוסף: "כל האגדה על כסף שהיה, הוא איננו כבר".
"אגדה?" קשה להימנע מהרגשה, שחשיפת אותם עודפים, שלא נעשתה בצורה מסודרת על ידי הממשלה, לא הייתה לרוחו של הירשזון, ולכן הוא בחר לקרוא להם "אגדה". זאת, למרות שאותה "אגדה" שימשה - לדבריו - לשיקום הצפון.
הצפון עוד לא שוקם, לא כל הבתים ההרוסים נבנו, לא כל העסקים הפגועים פוצו, אבל שר האוצר, כמו נבחרינו האחרים, אינו נותן למציאות לבלבל אותו. הוא קובע, שהצפון שוקם בעזרת "האגדה", ועכשיו הציבור צריך "להדק את החגורה" ולשכוח מהאשליות החברתיות שלו.
בדיוק בשעה הזו חשוב יותר מאי-פעם תפקידם של הארגונים החברתיים. לא כמי שמותחים את הביקורת המוכרת על הממשלה והחלטותיה, אלא כמי שעוברים לשלב הבא של חברה אזרחית אקטיבית, חושפים את המחדלים ונעזרים בכל סעד אפשרי וחוקי, כדי להפריד בין עובדה לבין אגדה, ולבוא חשבון עם חוסר האחריות של הנבחרים.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
מומלצים
